ללהקת הבלט אספן סנטה-פה, שהוקמה ב-1996 בעיירת הסקי האידילית אספן קולורדו, ובשנת 2000 העתיקה את מרכז פעילותה לסנטה-פה, רוח פלורליסטית שאינה רוצה לכפות דבר. בביקורה השני בישראל כאורחת של סדרת המחול של ההיכל לאמנויות הבמה בהרצליה, היא העלתה ערב שעורר תחושה מעט סלונית, נעים, לא מטלטל. מהנה באופן שהוא נוח לבריות.

את הערב פתחה העבודה ״הבזק ראשוני״ מאת הכוריאוגרף הפיני ושחקן ההוקי לשעבר, יורמה אלו ( Jorma Elo), שרכש לעצמו שם בשנים האחרונות, אם כי בארץ הוא הרבה פחות מוכר. העבודה שדורשת זריזות יתרה ודיוק מירבי, עושה שימוש במוסיקה של הכנר והמלחין הפיני ז’אן סיבליוס. והרקדנים נכנסים ויוצאים כמו בהבזקי חלום. לרגעים הם קופאים באמצע תנועה או משתרגים זה בזה בדואט, הידיים והרגלים פורעות את האוויר בחדות. או עוברות כמו מיתר על הגוף. ויש גם צניחות גוף מפתיעות, ושורה אלכסונית שפועלת כמו קאנון. וגופים אסופים שזוכרים בה כל הזמן את קו האופק. והזרימה של העבודה מזכירה החלקה על הקרח, המהירות הופכת את הרקדנים להבלחות זרקור.

העבודה השנייה ״רוח חרישית״ מאת הכוריאוגרף הספרדי אלחנדרו סרודו (Alejandro Cerrudo), שנוצרה במקור עבור הלהקה, משתמשת בקולאז מוסיקלי מעניין ובתאורה אפלה כדי להעביר תחושה של אלגיה, שיר קינה לאהבה שמסתיים בדואט נוגע ללב עוצר את הזמן בהרמת ידים, בכניעה. האפרוריות והמחוות הצידיות של הרקדנים המדמים הִירוֹגְלִיפים של דמויות או סימנים גרפיים, יוצרים אווירה לירית. הראויה לתשומת לב אטית; בחלקה השני העבודה נחלשת, חוזרת על עצמה, ובכל זאת מה שסרודו משיג כאן זו תנועה זורמת, אסתטית מאד, דינמית ומדיטטיבית שבה נבנות ונשברות קומפוזיציות בתוך תתי-מבנים של מין ישויות רפאים, עד שנדמה שהרקדנים כמעט מתמוססים, ואין ספק שהתוצאה מאד נעימה לעין.

״אומא האדומה״ מאת הכוריאוגרף הקטלני קייאטנו סוטו (Cayetano Soto) שמשמש ככוריאוגרף הבית, נולדה במיוחד לחגיגות ה-20 של הלהקה, וחתמה את הערב בקלילות מתפרצת, עם רקדנים בתלבושות תואמות באדום לוהב שנעו במרץ לצלילי מחרוזת שירים לטיניים אייקונים, קיצביים ומלאי אופטימיות כמו גם לנעימת הרוק האינסטרומנטלית Apache שנקלעה לכאן בטעות מתוך מערבון. העבודה ״אומא האדומה״ רוב הזמן נראתה כמו שיעור זומבה-מסיבה ספורטיבית באנרגיה גבוהה של מתעמלים נלהבים, ולרגעים כמו נאמבר גס מתוך מחזות זמר בברודווי, שופעת נענועי אגן, אחיזת מפשעה אה-לה מייקל ג׳קסון, וחבטות קטנות והומוריסטיות לכאורה. זו היתה עבודה רדודה ומתחנפת של יוצר מיומן, אפקטיווית כטיל מונחה, כזו שבמקרה הטוב נחמד לזמזם איתה: “Quizas, Quizas, Quizas”

יש משהו מדוייק בלהקת הבלט אספן סנטה-פה שמאפשר לה לשמור על פרופורציות. הרקדנים טובים, הכוריאוגרפים גם הם טובים, כנדרש מלהקה המסרבת לכרוך עצמה בכוריאוגרף אחד. והמחול? הוא נמצא בתחום הבטוח, כלומר המוכר והמוכח, נושא עמוד שדרה יציב ומלא חן. ולולא העודפות שהביאה איתה העבודה האחרונה, עם הצורך המזוייף שבכל ערב מחול של להקה המגיעה מחו״ל תהיה גם אתנחתא קומית, לא היינו מחמיצים.