טרגדיה – אוליבייה דובואה

ב"טרגדיה של אוליבייה דובואה כל עולמנו הפנטסטי, המיני והממשי מתאחד וקם לתחייה כדי להיכחד. במשך 45 דקות, עולים בזה אחר זה, מתוך איזה עומק שחור הנמצא בירכתי הבמה, תשע נשים ותשעה גברים עירומים.

קרדיט צלם- Francois Stemmer

צועדים ישר לעברנו ואז חוזרים על עקבותיהם ונבלעים. אני סופרת 12 צעדים- מקצב אלכסנדריני של שירה צרפתית. ושום דבר לא חזק ובהול ורפרטואר התנועות בסיסי כל כך עד שנדמה שאנחנו צופים במצעד של צבא קטן. לאף אחד אין אמביציה להתגלות.

וככה במשך זמן ארוך כל כך זה הכל, הליכה מול הליכה בדיאלוג קצבי. כמו מנטרה אינסופית הגופים הערומים נבראים מול עינינו, וכשנדמה לנו שתפסנו משהו, שיש בנו אמפטיה לגוף מסויים, שהפרדנו בין מגדר למגדר,  הם צועדים בחזרה, נכחדים בעומק הבמה.

ויש גם רגע בו מתחולל מפגש  בין שני המחנות, במין מערבולת קוביסטית של צורות ובני־צורות, המזינים זה את זה. לפתע הם נסחפים בסערת זעם, אלה מתנגשים באלה, אלה משליכים עצמם, מטפסים על הקירות וצווחים. אבל למרות הנסיון לייצר איזו דרמה, זהו רגע שולי. כי מה שהכי חזק זו התחושה שכל הכוח והיוזמה מצויים בידיו של איזה כוהן טקס המכתיב באופן טוטלי את ההתרחשויות בחיים עד ששום דבר לא קורה מתוקף דינמיקה אותנטית, אלא דווקא מתוך שליטה מוחלטת ואפס הסתכנות.

והאור הלבן מבהיק את הגוף עד שנדמה שהם פסלי שיש. רק האישה עם השיער האדמוני כמו להבה. אנחנו זוכרים אותה, האדום אדום הזה של ראשה גם מחבל בשלמות אבל גם מקיים איזה מתח חושני.

"טרגדיה" היא עבודה שאיננה מתפתחת אלא נשארת כמלחמת הורדות ידיים תקועה, חסרת הכרעה, האדם כמעט מכונה, כוח הרצון וההכרח לנוע בתיקו. ולא ברור מה הטרגדיה אבל לראות את האדם במערומיו לאורך זמן, נטול סיבות והשלכות, שק משומש העקוד לעור, יוצר בנו איזה מצב רוח מלנכולי כללי. הלב כמו עפיפון שצנח, צף על פני מים אפורים.