פרויקט “הרמת מסך”, ביוזמת משרד התרבות והספורט, חוגג את שנתו ה- 28 כשעל הניהול האומנותי הופקדו השנה איציק גלילי ומאטה מוראי .11 יוצרים נבחרו להציג את עבודות הבכורה שלהם במופעים השנה במהלך שלושה ערבים.

״בית שני״- לקט מעשיות מקומיות, יצירתם המשותפת של גיא שומרוני ויניב אברהם, היתה המעניינת ביותר מבין שני המסכים שצפיתי בהם. מתוך בית מיניאטורי זוחלים החוצה ארבעה רקדנים. מרגע זה מתחילים הגופים המיומנים מסכת נדודים אל הבלתי ידוע, אל הפתוח, אל סימן השאלה, מפליגים בזמן אל זיכרונות, אל ילדות אולי אל חופיו של אי נידח. ואין הם תרים רק אחר דימוי חזותי נתון, כי אם אחר איזה סיפור אגדי אלגורי, נעים באורגניות רכה, בין תנועה רציפה ומהירה לזו שנעצרת שוב ושוב. כהתרכזות אינטואיטיבית לנסיגה מתכנית פעולה, לכודים בשומקום הנכפה עליהם, במחול רב-המצאה, מפיקים חוויה של עדינות כערך נשאף. ויש תמונה אחת בלתי נשכחת בה הרקדנית רייצ׳ל אוסבורן מפשקת רגליים יוצרת משולש שמהדהד את גג הבית , מבין רגליה מגיחים ראשיהם של  שלושת הרקדנים וביחד נבראת תמונה מקודדת, אירוטית ומלבת דמיון.

״Shoot Me״ של אורין יוחנן, שאף כיכבה לאחרונה בתוכנית הריאליטי “רק רוצים לרקוד“, מנסה ללמד את הקהל את הסודות להפוך לכוכבת. ומה שרואים על הבמה מעניין עשרות מונים מהטקסט הארכני הנאמר לנו בעירבוביה של אנגלית ועברית. כי בדיוק שם טמון אובדן החריפות הרגשית, חוסר הדיוק. וחבל כי בלא מעט רגעים יוחנן מצליחה לגבור על הציפייה שיש לקהל לאיזו חושניות רכה. מוליכה אותנו בדרך שעשתה בעצמה: מקבעת חיוך באמצעות אזיקונים וקרסים לתליית וילון אמבטיה, מתרגלת יציבה נכונה בעזרת גלילי מסקינטייפ, מפרקת בובות תינוק לגורמים כשהיא נשאלת אם היא רוצה ילדים, ומציעה חלקים נבחרים מגופה במכירה פומבית, כל פעולה כזו פורמת את ההסכמות השתוקות. בסוף היא שוכבת גוססת או מתה כבהפקת אופנה מרוחת-דם בין החורבות, מתבוססת בקיטש ראוותני של אורות מהבהבים, מזמינה את הצופים לצלם איתה סלפי, כוכבת עד הסוף. יוחנן היא יוצרת כריזמטית וחכמה שיודעת היטב להחזיק במה, לא לוקחת שבויים. אבל דווקא ב״Shoot Me״ הרשות העצמית הבולמית להיסחף, לא לסנן מספיק, להאמין בנטרול הבקרות כאמצעי בלעדי לאמנות אמינה, מונעים ממשהו מהותי לפרוץ.

במאמר “קישוט ופשע” כתב האדריכל אדולף לוס בשנת 1908: “אבולוציה תרבותית משמעותה הרחקת הקישוטים מהחפצים השימושיים … הקישוט אינו מוסיף על שמחת החיים שלי או של האנשים המתורבתים האחרים”. לוס שהתנגד נחרצות לסגנון הנאו-קלאסי הקישוטי שהיה נהוג עד תקופתו, בחר את המילה פשע משום שלטענתו הזמן והמשאבים היקרים של אומנים ביצירת קישוטים לאדריכלות מתבזבזים ואינם תורמים דבר לחברה ולתרבותה. לטענתו חברה מתקדמת אינה זקוקה לקישוטיות היתר הזו. הקישוט לדידו של לוס לא היה רק פשע, אלא גם מסמן חזותי של רעש, סימפטום לחולשה מוסרית. וכך גם נעה שדור בעבודה החדשה שלה “קישוט ופשע שיר אהבה“, נעזרת בלוס ובהנס ריכטר כדי לחשוף איזה אידיאל צורני, בתוך צמצום דקורטיווי מרבי. בועה בה ארבעת הרקדנים נעים כמו בתוך מרחב גיאומטרי, יוצרים דפוס של איזו אלגנטיות רציונלית מעבדתית, אטומה לעולם החיצון. והרקדנים נעים לצליל אלקטרוני מונוטוני הבוחן את גבול האנושי, כמו יחידות אנונימיות שמרכיבות דפוס, הגוף כמו מרכיב קבוע שאינו מושפע מאירועים חולפים, אלא רק מההתפתחות האיטית והפנימית, הפיזיונומיה היא הדרך להסיק ממראה הפנים את העומק המוסרי והרוחני של האדם, לקרוא נכון את הסימנים החיצוניים של הגוף. ולמרות ההבנה הצורנית לא ברור עד הסוף לאן שדור מוליכה את כל זה, מותירה אותנו להסתובב לבד בין הקודקודים השונים של מרחב הפעולה, מאתרים כל אחד מהם ולפענח את חידתו, עד שהעבודה נשארת כאנקדוטה, כמו משמשת בסיס התחלתי לאחרות שאולי יבואו אחריה.

”ObNob” של עמית ירדני עוסקת באורחים במסיבה שלא ממש רוצים להיות בה. מין נשף של שלושה ברבורים שחורים שנודו אל מחוץ לקלאסיקה של אגם הברבורים. והתנועה שביניהן ממחישה את עוצמת הקשר הסמוי והגלוי בין השלושה, את האופן שבו הם מגוננים זה על זה, את הכוח שהם מעניקים זה לזה. פיגורינות המבטאות את הרצון הגלוי והסמוי של כל חולם בהקיץ לריבוי אישיויות, שמבעדן הוא יכול לממש גדולה לא לו. כל אחד מהם אסור בקיומו חסר השחר, כמשל על הקיום האנושי בכלל ועל ברבורים שחורים בפרט, מתוך תקווה עמומה להיסחף אל מקום וזמן אחרים. הבחירה להעמיד את המחול כל הזמן על בלימה, על סף ההתפוגגות, מצליח להחזיק את הקסם עד הסוף.

בפינת האכזבה, עבודתם של דרור ליברמן וקזויו שיוניורי, “Happy and Lucky“ שמות שני הכלבים של קזויו. לא ברור עד הסוף מה שני הפרפורמרים האלה רוצים להיות. והמתיחוּת בין דמות מגובסת לאיש הכבול בשלשלאות במבחר ג׳סטות זהו פתרון קל, המתפקד כבלוני קומיקס המתנפחים סביב מה שלא קורה. ויש גם פער בין הנוכחות של קזויו הנעה מגובסת גוזרת על עצמה שבירות לזו של ליברמן שלא עושה יותר מלקשקש בשלשלאות מתכת ולהיות מודל לא מזיק על הבמה. הגיע הזמן לסמוך פחות על הקסם האישי במחוות של התלהבות סוחטות כפיים, אולי להפריד כוחות, ולהפסיק להטיל על הצופה להיות המבוגר האחראי לדלות את המיטב.

עבודתו של מרטן האריג “אם היית אלוהים“, שיתוף פעולה בין מחול לשירה של המשורר האמריקאי Derrick C Brown , מפילה את הכוריאוגרף המוכשר הזה לתוך תהום של טקסט נבואי משיחי ניו-אייג׳י, בלילת מילים שלא חדלה לרגע, הדנה את המחול היפה לרגעים לשמש כאילוסטרציה, כאיבר תותב המולבש בכוח. וכמה חבל כי שני הרקדנים המצויינים האריג ובת זוגו שני כהן מייצרים בתנועתם עולם שלם של רגש ואדיקות. גם ההקדמה ההומוריסטית הבוחנת מועמדים מתוך הקהל להיות בתפקיד אלוהים על פי תשובתו, לא מיטיבה עם העבודה ורחוקה היתה מלהניע איזה היפוך תודעתי, משאירה אותנו עם עוד קיר רביעי שנשבר שלא לצורך. בסוף התפללתי לאלוהים שיעצור את הטוחן מים הזה שעלה ופרח בתוך החלטורה, לא מפסיק ללהג את ששת ימי הבריאה. אין אלוהים.