המופע שפתח את סדרת המופעים הבינלאומיים ב״פסטיבל תל אביב דאנס״ בסוזן דלל, התנהל כמו סופת אבק מבוקרת. בתוך חלל אפור סמיך וחונק, ארבעה רקדנים גברים, לבושים בבגדי טריקו אפורים ורפויים, נעו בחופשיות באוויר ונשרו כמו תמונת תוהו. בצד ומאחוריהם בעומק הבמה, עמד די ג‘יי SAD, שהקדים והשמיע מוסיקה כבר כשהקהל נכנס. התנועה והמוסיקה הבלתי פוסקת חוללו תמונתיות מלאת הדר, התרחשות חלומית, יצירתית ומלוטשת מאוד, המצליחה לעורר מחשבה.

הכוריאוגרף והרקדן האמריקאי רודריק ג‘ורג’ שחי ויוצר בברלין, בחר ל״אבק״ עוד שלושה רקדנים שכל אחד מהם שונה בתכלית השינוי מהאחרים באופן בו הוא נראה וזז, אבל כולם כמו גם ג׳ורג׳ עצמו, נראו כמי ששורשיהם נטועים עמוק בבלט הקלאסי. והכל כאן התארך באופן מלא רוך, הרגליים המונפות אל על, הזרועות המורמות, הפירואטים, הלולאות שיצרו הגופים, ההחלקה שנמתחת לשפגט, המוסיקה שחרקה וחתרה מתחת, יוצרת בחוכמה אורך נשימה. ושום תנועה לא הרגישה כפויה או קפוצה או מאומצת, אלא התמזגה לתוך סינכרונים מקבילים בין הרקדנים, של מחול מרוסס בין ההאצה לעצירה, לחביקה המשולשלת, לניעות הקטנות שחותרות מהגוף פנימה החוצה, לעולם לא מגיעה לדחיסות וריכוז, או מיצוי הכוחני שמזמינה התנועה המחוללת בין ארבעה רקדנים גברים. רחוק מאוד מאותה ״הרוח הלוחמנית והמהות האורבנית של ההיפ הופ״ שהובטחה בתוכנייה. כי גם ברגעים שהיתה מתיחה או הטחה זה היה כדי להפוך את הגוף השוכב לכר שאפשר להתערסל בתוכו או להיות מונף מתוכו. וככל שנקף הזמן העבודה כמו פעלה מעצמה, יד נעלמה או היגיון איסוף וצבירה גחמני מכוונים אותה, מאפשרת מרחב צפייה מדיטטיבי במעין תמונת נשורת עדינה.

יש משהו ב״אבק״ של ג׳ורג׳ שמעלה על הדעת את “גידול אבק” של דושאן, תצלום של מאן ריי מ-1920, המתעד את “הזכוכית הגדולה” של דושאן מכוסה שכבות אבק שהצטברו עליה במשך שנה, כך שנהפכה למעין מפה, לצילום אוויר. דושאן, האמן המודרני הראשון שהשתמש באבק ביצירתו, הוא גם ממציא היצירה הנוצרת מפסיביות של האמן, מהמתנה להתרחשות טבעית בלי מגע אדם, באמצעות הצטברות ואקראי מבלי להיגרר לפעלתנות יתר.

והחלל ב״אבק״ כמו עובר תהליך הכתמה ובורא כך תמונת עולם מקודדת. והתודעה שלנו כאן מזגזגת בין שתי אפשרויות – מעין אינקובטור, קליניקה או מעבדה שבקיר החזית שלהם חלון שדרכו אנחנו מתבוננים במתרחש בפנים, כמדענים הבוחנים ניסוי.  או התבוננות בהתנחשלות, רצף של תנועות קלאסיות בתוך קטעי טריו ודואט, בתוך הימנעויות או שלילות, שנדמה שריח אבק עולה באפנו, אבל אנחנו לא מריחים דבר, אבק לא נדבק בנו, אלה רק הרקדנים המסתחררים באוויר שנופלים לקרקע בדממה.

אבק הוא חומר מיותר הנתפש כלכלוך, אי אפשר להשתמש בו ואי אפשר להיפטר ממנו, הוא לעולם תזכורת מרה ומתמדת הן לאטמוספירה והן לגוף המשיל את תאיו, ליקום המתפרק תדיר ונדמה שג׳ורג׳ מודע לכל  זה כשהוא יוצר עבודה, יצירה אקספרסיבית שעניינה בנייה והתפרקות, התמלאות והתרוקנות. אלא שאחרי שלב ההיפנוט התחושה היא שהעניין כאן לא באמת מגיע למיצוי והמרחב המאוד אסתטי לא באמת מצליח ליצור מרחב אסוציאטיבי פורה. כי הכל התברר מהר מידי וכך זה גם נשאר בסוף.