נתחיל מהסוף, זה היה כמו להתבונן במלאות ריקה שכזו, באיזו רגישות כללית מהורהרת. הכל היה רך ואופטימי ונרקד היטב בסך הכל. אבל שום דבר לא עצר את נשימתנו או טלטל את קיומנו. יצירה רדפה יצירה, שבעה ריקודים קצרים עד קצרצרים בערב אחד, מין עומס צפייה שאפשר אולי לעמוד בו אבל בלתי אפשרי להתמסר למשהו מתוכו או להרגיש שנטמעים בחוויה.

ואולי לא חשוב היה להיטמע כי הבחירה היתה בעבודות רפות, קלות משקל, בידוריות ומרצות קהל, כאלה שמדיפות את ריחן של מחזות הזמר. שום דבר לא נשא איתו בשורה. והתחושה היתה כאילו נתקענו בשנות השבעים בתוך איזה לימבו של ג’אז לירי, בתוך זרימה נעימה, עתירת בד מתנפנף.

את “ריבר נורת’ דאנס שיקגו” שנוסדה ב- 1989 מוביל מ-1994 הכוריאוגרף הקובני אמריקני פרנק צ’אבס. מאז יצר לרפרטואר הלהקה למעלה מ-20 יצירות והמוטו שלו הוא ‘לגרום לקהל לחוות בערב אחד את כל הספקטרום של הרגש האנושי’.

אז במקום ספקטרום רגשי קיבלנו ערב אקלקטי ורפרפני. וראינו את “האבל” דואט המבוסס על שיר עם רוסי המדבר על מציאת אהבה ואיבודה. ועוד דואט מאוהב וסנטימנטלי של 3 דקות שנרקד לצלילי קולה של זמרת הבלוז האגדית אטה ג’יימס. וגם את “גבולות אסורים” יצירה בה הרקדנים עשו שימוש בחולצות לבנות אלסטיות וניתנות למתיחה- האחיזה והמשיכה בהן הגדילה את טווח התנועה של הגוף האחר לתנוחות מעניינות. ואיך אפשר בלי ה”בנארס” מחווה לקובה ארץ הולדתו של צ’אבס, יצירה המהללת את מלחיניה הפופולריים ביותר של קובה, ומבוצעת על ידי הלהקה כולה. והיה גם סולו נקישתי ומפוסל בשם “פעימה” שנרקדה על ידי אפולו כהה עור. ו”הפרידות הטובות”, המלווה בנגינה חיה לפסנתר מאת ז’וזפין לי, עבודה אלגנטית שהיא מעין מראה-מקום מורחב של עולם פרטי, של השפעות, חיבות, העדפות שלוקטו מתוך מנטליות של דפדוף. ויצירה קצת אחרת של כוריאוגרף צעיר בשם אדם ברוך שיצירתו “אני עוצם את עיני עד הסוף” אמנם נשבה ברעננות לעומת כל מה שקדם לה אבל קשה לומר שהיא יקדה מהווה.

זו היתה יריית פתיחה חלשה של עונת המחול בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה. בשביל לבנות עונת מחול ראויה, שתציע מופעים שאנחנו לא יכולים לראות באף מקום אחר, לא מספיק להושיב אנשים מול תנועה מתמדת. צריך לעבוד קשה יותר כדי למצוא מופעים שלא ממלמלים את שפת האלגנטיות הקסומה והמתאהבת. הגיע הזמן להסתפח ליקום ההכרעות הקשות.