במזג אוויר סתווי לא פחות ממושלם, ובמהלך שלושה שבועות, ארחה העיר ליון את המהדורה ה -18 של הביאנלה למחול, אחד מפסטיבלי המחול החשובים באירופה בשלושת העשורים האחרונים. במהלך הפסטיבל הדו-שנתי מתקיימים מופעים באולמות שונים ברחבי ליון ופרבריה לצד הופעות ואירועי מחול פתוחים במרחב הציבורי עם דגש השנה על תחום המציאות המדומה. 

דומיניק הרווה (Dominique Hervieu ) המנהלת האמנותית של הביאנלה בשלוש המהדורות האחרונות, ואחת הנשים הבודדות שהגיעו לתפקיד כה משמעותי בתחום המחול, יותר משהיא יוצרת מהדורה שהיא שיר הלל למחול, חוגגת שפע לא היסטוריציסטי, נמנעת ממסע בזמן שיכסה את מאה השנים האחרונות. דווקא הערבוב, של סגנונות, תכנים וחיפושים אמנותיים, הוא העניין. מה שהופך את הביאנלה למצויה בהתמקחות כוללת, מרוסנת מאוד עד משתוללת, מתפקעת מיחס אישי.

מי שזוכה ליחס האישי הזה, בצדק, הוא יואן בורז‘ואה (Yoann Bourgeois) אקרובט, להטוטן, שחקן ורקדן מגרנובל שמוציא לשון לחוקי הפיזיקה, מתנגד לכוח המשיכה בחן רב מן הרגיל, עוצר בנו נשימה. יודע להפיק עבודת רקדנים על סף הסיכון הפיזי, מעניק קטעי מחול מעוררי השתאות, שדורשים דיוק כמעט בלתי נתפס מהרקדנים הכה מיומנים. ״המכניקה של ההיסטוריה״ (Histoires Naturales) התרחשה בתוך חלל אפי טרפזי שהיה בעבר מוזיאון Guimet שנוסד בשנת 1879 על ידי התעשיין אמיל אטיין גימה ונסגר לפני עשור. כעת המבנה היפהפה עובר שיפוץ גדול בהפיכתו למרכז מחול חדש של “מייזון דה לה דאנס” (“Maison de la Danse“) הנודע.

העבודה המשלבת אקרובטיקה, קרקס ומחול עכשווי, התרחשה במספר מוקדים והתנהלה כמו באתר בנייה פתוח: דברים התחילו והסתיימו מבלי שאפשר היה לצפות אותם מראש, והקהל זז כשהוא מתאים את עצמו לתוכנית הפעולה, מתמיד ומחכה לסימנים, מוכן להרפתקה.

רקדן נופל לתוך הקהל ממגלשה רחבה מהקומה העליונה; רקדנית נישאת על ידי מנוף שמטיל אותה לתוך מיכל מים שקוף, היא צוללת פנימה ובדייקנות נינוחה מבצעת את הכוריאוגרפיה התת מימית דקות ארוכות, מחבקת את הריק ונשארת מחוץ להישג יד, צפה בסוף כמו צוואר ברבור ארוך ויפה המזדקר מעל המים. זוג רקדנים על במת עץ מסתובבת מתמודד עם הכוח הצנטרפוגלי, שיאי האהבה ותהומותיה מתחלפים מבלי משים מבקשים כל הזמן תגובה מידית;

בסוף, חוזר בורז׳ואה לאותן המדרגות המפורסמות שלו, המוצמדות לטרמפולינה ענקית, נושא את עצמו אל הנקודה הגבוהה ביותר וכמו כדור הוא מטיל את עצמו מטה, מכה בכוח הכבידה וחוזר בריבאונד. ככה שוב ושוב הוא מוותר על הקרקע, יוצר שורה שלמה של נפילות ומאלף בקלות מופלאה את אלימות הריבאונד. והעליצות מהר מאוד מתחלפת בתחושת השבריריות, הרכות מתחלפת בשירה אפלה. אולי כל שצריך זה להחזיק מעמד כדי להגיע בסוף לשעה הגדולה. זו עבודה חזקה ומאתגרת מבחינה רגשית וחשיבתית, ובביאנלה הערתה היצירה אל המכלול פנים שונות של המחול העכשווי מאלו שיוצגו על ידי שאר הכוריאוגרפים. 

עוד אחד מיקיריה של הרווה הוא מוראד מרזוקי (Mourad Merzouki), שצמח בליון ונחשב לאחד היוצרים החשובים שהובילו את מהפיכת ההיפ-הופ לעבר נישה בימתית לגיטימית ומוערכת מסוגה. העבודה שלו ״ורטיקל״-אופקי (Vertikal) עלתה בבכורה בינלאומית במשך עשרה ערבים ברציפות באולם מלא עד אפס מקום של קהל שבוי. וב״ורטיקל״ עשרת הרקדנים המוכשרים מטפסים על קירות, עפים כאילו הם חסרי משקל, מתנגדים לכוח המשיכה והאחד לשני הם יוצרים ביחד סדרת דימויים חזקים בתוך מרחב חדש מקורי. אבל העבודה של מרזוקי מתארכת, והאינטנסיביות הופכת מחידה לתרגיל, שמגיע למיצוי ומאבד גובה. רק בסוף כשהם נתלים על חבלים ומסתערים על הקירות, יש לרגע שוב התרחשות אמיתית. מדובר בכוח, ומאחורי זה מדובר בתקווה שאסור לוותר עליה.

עוד ערב בו ההיפ-הופ ניסה לספק את הסחורה במהדורה הנוכחית, היה ״טריפל ביל״. שני יוצרים צרפתים הוזמנו לעבוד עם רקדנים יפניים ובהם קאדר אטו (Kader Attou ) הנודע והכוריאוגרפית ז’אן גלואה (Jann Gallois). ההיפ-הופ של גלואה התמקד רובו ככולו בסיבובים על הראש. וזה של אטו, למרות האנרגטיות של הרקדנים, נותר שמרני רחוק מלתת עדות לכשרון ולאינטליגנציה הרגשית שלו. והרי חלפו הימים בהם הצופים הסתפקו בוירטואוזיות הבלתי נתפסת של טכניקות ההיפ הופ השונות והמפתיעות.

את המשולש השלימה הלהקה היפנית ״טוקיו גייגייגיי״ ( Tokio Gegegay) בראשותו של כוכב טלוויזה יפני בשם ״מיקה״ (Munetaka Maki) יחד עם ארבע פרפורמריות כולם לבושים כנערות בתיכון בתלבושת אחידה של ביה״ס. למרות כישורי הריקוד של הלהקה הקווירית הזו, המראה המוגזם של דמויות מאנגה טיפוסית והנסיון לייצר איזו טכנו גותי, זה היה גס ומרושל ובעיקר כל כך מלא בעצמו. עד שמהר מאוד, אחרי תשומת הלב הראשונית שתפסה את עינינו, והחוצפה הנשכנית, ההיסטריה המתפשטת שלהם הפסיקה לשכנע אותנו.

מרטין צימרמן, (Martin Zimmerman) כוריאוגרף ומעצב שוויצרי. העלה על הבמה קומדיית מצבים עם פסנתרן בשם קולין ויון (Colin Vallon ) ושלושה פרפורמרים מוכשרים:  טארק האלאבי  (Tarek Halabi), דמיטרי יורדה (, Dmitri Jourde ) ורומאו רונה (Romeu Runa ). 

לעבודה שנקראת ״איין צווי דריי״ (Eins Zwei Drei) ״אחת, שתיים, שלש״ בספירה בגרמנית, יש קצב מאתגר, והמעברים בה בין מציאות לדמיון נזרקים לחלל האוויר כמו אוסף אסוציאציות בתוך טרגדיה אקרובטית. ויש כאן מנהל מוזיאון שמאופר כליצן, אסיסטנט שנראה כמו הכלאה בין כלבלב לאישה זקנה, וצעיר בנוי לתפיות על תקן עבודת אמנות שאם צריך נדחק לתיבת פרספקס קטנה מוצע למכירה פומבית, אבל בעיקר כל הזמן משבש הכל. ויש כאן אלכימיה שלמה של התנגשויות חזותיות שמדברת על אלגנטיות, מכובדות, סדר חברתי וטעם טוב. מגרש משחקים פנטסטי של תשוקות ופיקחון צונן.

גם עבודתו הצנועה של היוצר הסרבי ג׳וזף נאדג׳ (Josef Nadj) ״מנמוזין״ שעלתה בליון בבכורה עולמית, מותירה רושם עצום. ״מנמוזין״- אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, הוצגה בחלל דמוי חדר חושך- קמרה אובסקורה בתוך המוזיאון לאמנויות יפות מוקפת תערוכת צילומי סטילס שיצר נאדג׳. בצילומים הוצגה מערכת יחסים של צפרדע מיובשת עם חפצים שונים יומיומיים או בעלי חיים אחרים, כל תמונה מספרת לעצמה סיפור קטן וביחד הן יוצרות אבולוציה פרטית, מערכת יחסים עם הזמן המתפרש על פני כמה שנים. ונאדג׳ במשך 20 דקות ומול 18 צופים כמו מושך פתיל אחד מן המטווה העשיר ובונה ממנו עולם שלם. לבוש חליפה שחורה ועטוף בתכריכים לבנים שכיסו את פניו וידיו הוא יוצא ובא חפץ בידיו. לעתים הייתה זו בובה בדמותו שהוא אולי כפיל של המוח הזוכר, חתול חנוט בתכריכים, צפרדע מיובשת וציפור אחת צבועה. מהדהד ל”אטלס מְנֵמוֹזִינָה” (1929-1924) של היסטוריון האמנות אבּי ורבורג, ארכיון חזותי ותמאטי בו ריכז מעל אלף צילומים על גבי 60 לוחות, כולם דימויי זיכרון תרבותי של ההומניזם האירופאי מאז ימי ה”השכלה”.

וכמו במופע מושהה, כל ניע אצבע או זווית מרפק מתוזמרים להפליא, וכישוריו הרבים והשונים של היוצר המיוחד הזה מגיעים כאן למצוי מהודק עד שנדמה שנאדג׳ יודע ברמה האטומית איך הדברים עובדים. תחת אותה אלת זכרון בתוך יקום קוהרנטי, בין הזיכרון הפיזי של נאדג’, לזיכרון הקולקטיבי והאיקונוגרפי שלנו, בין מה שמתואר כאנושי ובין מה שמתגלה כחיה, מחלץ את המאווים הקולקטיבים שואל: מה ראינו? 

קשה לומר שהיו השנה בביאנלה תגליות אמנותיות נדירות שנסתרו מהעין אבל מבחינתי יואן בורז׳ואה וג׳וזף נאדג׳ הם שני יוצרים מצויינים, שבלי צל של ספק, ניצחו במהדורה הזו את הזמן החולף.