היצירה “iTMOi”, (ראשי תיבות של in the mind of Igor) היא מחווה של הכוריאוגרף הבריטי־בנגלדשי אכרם קאן ליצירתם האיקונית של המלחין איגור סטרווינסקי והכוריאוגרף וסלב ניז’ינסקי ״פולחן האביב״ שעלתה בבכורה לפני למעלה ממאה שנה וזכתה מאז לאינספור ביצועים במחול.

מתקפת החושים בווליום גבוה שיצר קאן הופכת את חווית הצפייה לשוטטות במבוך, באתר של רכבת שדים. כל רגע נפתח לבירינת אפקטיבי נוסף, ונדמה ששלטי היציאה הוחלפו בכוונה, עד שאנחנו באמת הולכים לאיבוד.

הנסיון של קאן לפענח מה עבר בראשו של איגור סטרווינסקי באותה תקופה, היא החלטה טקטית מפוארת המחייבת אותו לבנות אפוס. והכוריאוגרפיה שלו יוצרת חזיון בימתי סוער המורכב מסצינות רבות: מעגלים סביב יחידים או קבוצתיות של עדר, טקס חתונה והקרבת קורבן, רפלקסים חייתים המטיחים שוב ושוב את הגוף אל הריצפה, סצנת עקדת יצחק המדובבת על ידי מטיף אחוז אש לצלילי פעמון כנסיה, אלה- מלכה בקרינולינה לבנה בריחוף ממוכן, יצור גמיש מקורנן שנשאר כתזכורת לפאון, כולם כלואים בתוך מצבים פיזיים היוצרים מאזני כוח, והכל נע כמו בתוך שמימיות מיסטית במקדש עתידני. התודעה של איגור הופכת אצל קאן למעין מפלצת מיתולוגית, סמל רב משמעויות שניתן להשליך עליו כל מה שרע או יצרי, מעין רחם טקסית המפרה הפריה סוטה וחוטאת אך מאוד מפתה, שממנה נולד הנשגב. ככה נשקף מעיניו של קאן האימפרסיוניזם של הנפש, והגוף לעולם חומר מובס עם נגיעות מעוררות.

קאן הוא מקצוען מפוכח עם מודעות חריפה לכוחו של המופשט. בחוכמה רבה הוא מוותר על פס הקול המקורי של ״פולחן האביב״ ומשתמש בו לקראת הסוף במשך כחצי דקה בלבד וגם אז הוא נשמע כמו הידהוד רחוק. העמדה הפיקאסואיסטית אקלקטית שהוא נוקט בה מאפשרת לו ליצור הפשטה אחרת, כזו המערבת את הממוצא עם המתומצת, ואת ההתבוננות עם מידה סבירה של עיוורון פורה.

 “iTMOi” היא יצירה גרנדיוזית שברגעיה היפים- הפתיחה, הסיום, הדואט הזוגי החומק מתנועת הזמן של כדור המטוטלת המוזהב- היא חדה ונהדרת. והכל בה רוטט אבל בה בעת יציב עד שנדמה שהיא מתנשמת כרכס חי, מתנחשלת כנד מים. אבל היומרה של קאן משאירה אותנו בסוף עם עבודה מאומצת מידי ויש תחושה חזקה של אוסף רעיונות טובים שלא באמת מצליחים להתלכד לכדי יצירה קוהרנטית. מיתון האינטנסיביות היה מדייק את המקטעים, יוצר הירארכיה, מדגיש את השכבתיות, ומשאיר לנו הצופים רצפים שנשאף לחתוך אותם כדי להיטיב לראות.