ניחוח מתקתק ועדין של ניקיון אופף את “In-Dependent”, עבודתה השנייה באורך מלא של הכוריאוגרפית דפי אלטבב. שלושה רקדנים-שני גברים ואישה, יוצרים ביניהם קומבינציות אינסופיות של שיווי-משקל, תמיכה הדדית ותגובות שרשרת. שיר הלל לחברות, לאינטימי־משפחתי בלי טיפת אירוניה. והכל זורם דק ומדוייק מאוד יחד עם איזו ליריות קרירה ונקייה.
ובריתמוס התנועה שלהם יש מין איכות מימית נינוחה, שוב ושוב הגופים נמהלים ומפעפעים זה בזה. לרגעים הם מקופלים בתוך סיבוך כמו מטאפורה יפהפייה למסע של חיפוש פנימי. והתנועה בלולאות פעם אחר פעם מובילה חזרה אל העצמי. ‘מה תעשה עם עצמך כשתמצא את עצמך?’ שואל אותנו הזן. ממליץ לנו להרפות.
ויש לאלטבב את היכולת לנסח תנועה פופולרית שקל להתחבר אליה, והרקדנים מצויינים, ויש כל כך הרבה רגעים של יופי- במבטים הכובלים, בניפוח הבלון האדום, בהשהייה, בידיים המורמות ל’פוס’ של כניעה, בזיעה הנרשמת שוב ושוב על הקיר השחור בעומק הבמה. אבל חסר כאן ה’כנגד’- הנגד, הניגוד, המידה כנגד מידה. חסר מה שמבאיש ונרקב בחיקם של אנשים ללא כל בושה כשהם ביחד. חסר מה שמאפשר לנו כצופים לצלול אל עולמו של האמן ולא רק להציץ בו. ובשביל להענות לציווי השירי של המוסיקאי הבלגי ניקו הפקשנייד: Lets come together כולנו יודעים שצריך מלחמה.
כי יכול להיות שבכל אחד ואחת מהרקדנים מתחוללים תהליכים פנימיים יפהפיים של גריעה והימלאות אבל האופן המחושב שבו הקומפוזיציה פועלת, משתיק כל מתח. אפילו בוריאציות המשובבות של הטנגו, שמשמעותו בלטינית ‘לגעת’, לא נרשמה התרוממות. אפילו טיפת חושניות לא זרמה בין החלקים הזכריים הנוקשים והזוויתיים, והמרכיבים הנקביים החמוקיים והזורמים. המשולש נשאר שווה צלעות ונפש.
אלטבב היא כמו סייסמוגרף רגיש להפליא שאינו פוסח על שום רעד, ואין בידה להחליט לרשום רעד זה ולא לרשום רעד אחר. אבל המוניטור של הלב מראה קו שטוח כמעט לחלוטין. אין קונפליקטים. העולם שם בשבילי, ויש לו ריח של מרכך כביסה בגוון מתקתק של בדין.

קרדיט צלם: משה ניני