העבודה החדשה “Girls & Boys“ של רועי אסף בביצוע אנסמבל בת שבע, היא השהיית זמן מאושרת ומוגנת לכאורה. לאסף יש יכולת נפלאה ליצוק צורה לתוכן. מנפץ את התפיסה שמחול הוא מדיום מופשט שאינו אומר דבר. ויש לו לאסף חוש מוזיקלי, הומור, יכולת עידון וחוש אסתטי מצויין שהוא לעולם לא דקורטיבי באופן נפשע. כל מה שצריך כדי לזקק את הרגש, ולתת לו לנוע מאורגן בחלל בקצב נוח להכלה. מה שגם הופך את הצפייה ביצירה שלו למהנה במיוחד.

אבל למרות השם המשותף “Girls & Boys“ זוהי יצירה גברית. הגברים הם נושאי המשמעות בעבודה הזו. והנשים, למרות חלקן החשוב, בעיקר עוזרות לבנים לשאת את אותה זהות גברית ישראלית. הבנים הם ערימה של חבר׳ה על הדשא בקידמת הבמה והבנות הן חלום מתקתק ברקע, שנע במעגל אחוז ידיים. משאיר את הסדר על כנו. בעבודה ממש כמו בחיים, בחוץ בעולם מתחולל פסטיבל הגבר ואנחנו רוב הזמן בעיקר עוזרות לו להתרחש למרות שאנחנו מהוות כמחצית האנושות; 

ומעבר לכוריאוגרפיה, זה קשור גם לצבעוניות. הבנים פותחים את היצירה לבושים מכנסי ספורט אדומים קצרים והבנות מחווירות עם בגדי גוף בצבע פודרה. והגברים אצל אסף יכולים להיות גם וגם. גם קשוחים וגם רכים, גם מעניינים וגם מטרידים. בעוד הנשים הם רק סך כל התכונות שהחברה מייעדת להן, קצת שובבות-קלות דעת ובעיקר מפתות או מפותות, סטריאוטיפיות. לא מספיק להריץ אותן אחרי הגברים כשהם נמלטים מהן בבהלה כדי לשבור את הסטריאוטיפ ולהציב מעליו סימן שאלה. 

והמבנה הקומפוזיציוני של היצירה בלתי היררכי, מבנה של שכבות מטולאות, מאפשר להביט בכל המחוות והמאפיינים המגדריים ולבחון אותם מחדש. ומצבי הרוח מתחלפים בתכיפות, ומחוות יחתכו ויתערבבו בלי חשבון, רגע רודף רגע עד שנוצרים אינסוף שידוכים קנטרניים ומחוצפים בין קומפוזיציה לנושא. רק לקראת הסוף הגברים הם יפשטו את האדום לטובת הורוד ויתאחדו עם הבנות לסדרה של מחוות ופוזות, שרודפות זו את זו. אוסף של ציטוטים תנועתיים בו כל פעם שני רקדנים נמצאים על הבמה מבצעים תנועות פשוטות שיוצרות טווח רחב של משחק הנע בין טנגו לפלירטוט ושעשועים סמי-ארוטיים, לירי בנשק בשדה הקרב. לאחר מספר חזרות אחד הרקדנים יוצא, בעוד זה שנשאר על הבמה ממשיך לבצע את חלקו עד שנכנס רקדן אחר, שמשלים אותו באופן שיוצר ציטוט חדש.  דווקא המיניאטורי מחזיק שלם גדול יותר מסך חלקיו. והאופי הנונשלנטי של הביצוע יוצר תחושה שאנחנו רואים את המין האנושי במקום הזה, בזמן הזה, מתעורר לחיים, מתמלא ומתרוקן. 

ויש גם רגע שהוא מעין מחווה ל”הצעקה” האקספרסיבית של אדוארד מונק, בה עיני האדם חלולות ופיו פעור, מייצגת צעקה אילמת המתריסה כנגד המודרנה, אלא שכאן נדמה שתפקידה לשרטט את התווך שבין קולניות קומפולסיבית לבין שתיקות רועמות.

יש ברועי אסף גם איזו תפיסה רומנטית בה השמחה ביצירה היא ישירה, כפעימת חיים. מין ריגוש קיומי חזק ופשוט, חסר יומרות ואמין. אבל לא צריך להקל כאן ראש. אמנם אסף הוא לא כוריאוגרף של תעמולות ומניפסטים אבל הוא כן יוצר כאן תחבירי אישי-פוליטי. ברגע מסוים ביצירה, הגברים פוצחים בספירה מונוטונית לכאורה סתמית שצוברת משמעות 48 48, 73 67 56 שנות מלחמות ישראל, והם ממשיכים, מדלגים באלפים צוברים שמות תיקי חקירה, כמעט עד לשישה מיליון שאנחנו משלימים מיד בעצמנו. והגופים הסופרים קופאים בסדרה של פוזות דרמטיות עד שהם נארגים לפירמידה-מגן דוד. ולרגע מה שסיפר את סיפורנו במקום הזה כדרך צדדית, קם על יושביו עד שאנחנו כצופים מוצאים את עצמנו בשטח הפקר, מתנדנדים בין שתי תגובות. מחנק וחרדה או מבוכה ובושה. 

ובזכות השימוש הרב באוניסונו הגבריות מוצגת כמוצר שמעצבים אותו. ולמרות הפוליטיקה, הריסון, האיפוק והדיוק הם השלד וחלק בלתי נפרד מהמהות של אסף ככוריאוגרף מה ששומר על המזג של העבודה שקול. ואין אצלו כמעט עצמי, אצל אסף, וגם אין עוררין או שאלה על אודותיו, אלא רק קולקטיביות המדגימה את כוחה. מה שהופך את הרקדנים כולם לעדר של מושאים פסיבים של החלטות שרירותיות גדולות מהם. וזה מטריד.