‘האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו’, כתב טשרניחובסקי מבטא כמיהה לאיזו זהות יהודית לאומית נטולת תסביכים, השולחת את שורשיה ישר לאדמת ארץ ישראל. אבל האדם של היוצרים יוסי ברג ועודד גרף הוא תבנית נוף חברתו ותרבותו. כמו אצל אריסטו הוא קודם כל פוליטי, חלק מה’פוליס’, אותה חברה שמקיפה אותו ומכוננת את תודעתו.

“בודילנד”, העבודה החדשה של ברג וגרף, ממשיכה את סוגת התיאטרון מחול שהכרנו כבר מהעבודות הקודמות שלהם. גם כאן הם נותנים משקל משמעותי לשפה, למילה, מקפידים לשמור על תנועה לא ממושטרת, הגוף הרוקד נע בין המרושל לאסוף, מחולל התנגשויות בין הטקסט שמייצג את הראש לתנועה שמייצגת את הרגש,בתוך מבני משנה מובחנים, בדרך אל איזו אוטופיה דרך הומור עצמי דק.

וזה נפתח במונולוג של ברג, שפורט תוך כדי תנועה את אברי גופו שוב ושוב ‘ראש, ישבו, חזה, לב, לחי, בכל פעם מתווסף לרשימה איבר אחר, עד שהגוף מצטבר לאיזו מערכת לשונית ואז מתפרק מחדש.בתום המונולוג קופצים חמשת הרקדנים על דלגיות לצלילי שירה של ריהאנה – We Found Love, בבגדי ספורט נוצצים הם מפגינים אחווה גברית, מנסים לעמוד בקצב, ‘מאושרים כי אנחנו לא מצפים לדבר’ מלבד לשמור על כושר.

בהמשך מספר כל אחד מהם על המולדת שלו, מסמן אותה על גופו מבלי לוותר על אף סמל או דימוי או אתר תיירותי נחשב. ברג וגרף מייצגים שני עמים מפשילים את המכנסים, חושפים ישבן ‘זאת ארץ הקודש’ הם אומרים במקהלה לא שוכחים להצביע על הכותל המערבי. כל צד נצמד כעלוקה לייסורי המצפון של הצד שמנגד.

ודווקא אז כשהכל עמד יפה וברור והיתה תחושה שברג וגרף נתנו גושפנקה לרגשות, לחרדות ולחששות, והצליחו להנציח את הלכי הרוח של הקולקטיב, התגלו בעבודה סימני עייפות- בלונים קטנים הוצמדו לכל אצבעותיו של גרף עוקדים את גופו, ובלוני ענק כסופים בצורת כפות רגליים וידיים פלשו אל הבמה, ולמרות הגרוטסקיות ההרגשה היתה שהיוצרים איבדו את עצמם לדעת בתוך תוכניות וכוונות לא ברורות. מאבדים את הדיון הפוליטי שעם הזמן הפך ללב העיסוק האמנותי שלהם.

קרדיט צלם- כריסטופר אסקמן
קרדיט צלם- כריסטופר אסקמן