"החור" מאת אוהד נהרין

אני מתעניינת בחורים אבל משתדלת לא לעשות מזה אידאולוגיה ולכן כל כך הסתקרנתי מ"החור"- העבודה החדשה של אוהד נהרין. "החור" היא יצירה תלוית מקום. לטובתה נבלע סטודיו ורדה של להקת בת שבע אל תוך קירות חדשים הסובבים אותו, ובמרכזו נבנתה במה מתומנת גדולה, מוגבהת רק במעט מראשי הקהל. המבנה האינטימי מושיב אותנו במרחק נגיעה מהרקדנים עד שאפשר לראות את הזיעה, את הפלסטר על הבוהן, את המבט באישונים. ושתי העיניים אינן מספיקות, וקשה לדעת לאן למקד את המבט, אל הבנים שרוקדים על הבמה המתומנת או אל הבנות שרוקדות מסביב, צמוד לקירות במין טבעת הקפית רחבה.

והפתרון המבני, הופך לאיזו איכות אבסולוטית, מכניס פנימה את החוץ האפל הסמיך, באיזה סדר מדוייק ובכפיפות לחוקים המתבהרים לרקדנים בתוך עצמם. ויש תחושה כאילו יש רק צורה אחת של קיום- תמיד בתוך חור, תמיד בתוך ההעדר, ותמיד משהו נע מסביב, מחזיק את האמצע.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

והחלל כולו ממציא היסטוריה, יוצר עולם שלם של יצורים ותנועות, מעלים את השפע המצויץ של העולם החיצוני מחויב לאיזו מיתולוגיה. ברגע אחד אנחנו בתוך גן עדן שהיה לגיהנום תיאטרלי חשוך, שהדמויות המופיעות בו מגורדות, שרוטות, מתוך האפילה, נקרעות בין קיומן הפיסי למותן. וברגע אחר נדמה שהכל הוא בכלל תשליל זכרון מעולם שכבר נכחד. רק על תנועת הידיים שהזדקרו נוקשות, שנעו בכיוון אחד, שנקלעו למבוי סתום ונעצרו באויר, שנצמדו ללב, לראש, שיצרו כד סביב הגוף, רק עליהן אפשר היה לכתוב ביקורת שלמה.

ורוב הזמן מלהטט נהרין בהצלחה בין הדקורטיבי למופשט, בין החידתי ליפה. יוצר נוסחאות שתחילתן בקו ישר והמשכן כהסתעפות של עורקים. ואז, כשהקסם הופך כמעט לנס שיופיו רב מאוד, ממהר נהרין לכסות את "החור" בסיפור ומשמעות: ספירה בעברית ובערבית שנותנת מימד פוליטי, גברים ונשים, זוגיות, חתונה לצלילי נפילת נפצי פרחים. והרוח שכמעט התרוממה צונחת. וחבל, כי אם נהרין היה נוהג כהרגלו, וסומך על תבונתם הפנימית של הדברים, יכולנו להישאר שעות בחושך, מתמסרים לפלא, כשרק איוושת הנדנדות מכרסמת בשקט באותו ריתמוס עיקש, והאויר מרטיט סביבנו כמו להבה.

פורסם בידיעות אחרונות ב 11 לאפריל 2013


"מרתון 40" מאת רונית זיו

ב"מרתון 40" מפרידה רונית זיו זוגות של נשים מרצף החיים. כולאת אותן בעולמן, מרצון או מכפייה. מבקשת לקחת אותנו ואת עצמה אל נקודת מבט המציבה אותנו בפנים ובחוץ, שיש בה אהדה וגם ביקורת בעת ובעונה אחת. ונקודת המבט הזאת אינה קלה, אך היא כוח יצירתי רב-עוצמה. ואולי ממנה נובע המתח שבין העשייה הנשית לכאורה של היצירות, לראיית העולם הגברית לכאורה שבהן.

ביצירה הפותחת "רוז לא מחכה", שגם זיכתה אותה בפרס "גוונים במחול" ב- 1999, תובעת זיו מהרקדניות דיוק מוחלט. היא מכפיפה אותן למבנה ברור ותנועה נמוכה, כל רגע נע בתוך מסגרת סיזיפית, הסלע שלהן הוא שרפרף העץ. כל תנועה חגה סביבו, לא נותנת להן להרחיק, הופכת כפולת פנים- גם פותחת וגם חוסמת.

ב"מטקות" לוקחת זיו את אותו משחק שיתופי ישראלי- גברי ויוצרת דואט וירטואוזי של שתי נשים. את תנועות ההתמסרות הגבריות מחליפות הרקדניות בתנועות מתואמות של התעמלות אמנותית. לא מוותרות לרגע על היריבות המרה. ואין טיפת רכות מבעד סדקי המכה.

"צרפתית למתחילים",הוא סולו של זיו עצמה. זוהי יצירה מפוטפטת שמזכירה לנו את ההומור העצמי של זיו ואת היכולת התיאטרלית המובנית בעבודותיה.

את הערב חתמה היצירה שגם עלתה בבכורה "קסנדרה". זהו דואט של שתי רקדניות בהשראת דמותה של קסנדרה, אותה נביאת אמת מהמיתולוגיה היוונית שאך אחד לא האמין לנבואותיה. "קסנדרה" היא עבודה שזמן עתיד כמעט לא מתקיים בה. כי בתוך אותה תנועה סוחפת ומתואמת שהן לא יכולות לעצור, יש בהן, ברקדניות איזו ערגה עזה שיאהבו אותן למרות הכל ועל אף הכל, או שפשוט יניחו להן לנפשן.

ב"מרתון 40" ישנן ארבע יצירות המדמות בוסריוּת, שנוצרו בכשרונה של אמנית בשלה. הנסיון של זיו לחזור בזמן אל התגבשות האני היוצר שלה, אל לידת הדימוי, אל השפה, מוליד ערב שמה שמציץ מעומקו היא אותה סקרנות אין קץ שעדיין מבעבעת.

קרדיט צלם: Gadi Dagon
קרדיט צלם: Gadi Dagon

פורסם בידיעות אחרונות ב-11 למרץ 2013


Two Room Apartment by Niv Sheinfeld & Oren Laor

The original production of "Two-room Apartment" was performed in Tel Aviv in 1987 by two independent dancers and choreographers Liat Dror and Nir Ben-Gal. Back then the work was considered to be ground-breaking dance, purposely avoiding aestheticised movement language, direct and poor in the good sense of the word. The work and its makers were very well received internationally, and their success opened a gateway for many up and coming Israeli dance makers to showcase their work overseas.

Unfortunately I have only seen a video recording of that production: of the original production: two dancers obsessively moving about the space, marking their territories. The conflict and drama were small-scale, and there was a sense of climax without any force being used. There was also something very formalist and mathematical about the work too.

And now, more than twenty years after the original work was performed, choreographers Niv Sheinfeld and Oren Laor decided to create their own version of the work, after having received the blessing of the original makers.

And indeed, the new version is much different to the original one. Everything still moves in perfect unison, in precise and forced movement sequences, without thinking, through everyday and ritualistic physical gestures, inside two tape-marked territories. In this current version Sheinfeld and Laor's choice to seat the audience around the harshly lit stage, exposes the audience in the same way the performers are, leaving everything to be seen out in the open.

It makes for an honest dance work, moving between a sense of breath and a sense of suffocation. Its power is in the decision to not give over to passion so quickly. And it successfully escapes the predictable erotic turn , bringing us back to the material body, from which our relationships emerge - to the children that we were, before we needed sexuality to fill the innate emptiness we live in as we grow. When Laor undresses and jumps ready and exposed into the arms of Sheinfeld, two distinctively different bodies become intertwined and merge into one. The cyclical movement holding within it the subterranean and the sublime. I will never forget the look on Sheinfeld's face, held high, mouth agape, saying so simply what we never dare say.

by Anat Zecharia, "Yediot Achronot" November 4th, 2012

Source>


A lament for love by Yossi Berg & Oded Graf

“Black Fairytale”, a dance creation by Yossi Berg and Oded Graf, is a meticulous but rough work.

The new work by Yossi Berg and Oded Graf, “Black Fairytale”, appears to be light and charming, but its undercurrent is a lament for love, for dreams, for that utopian, nostalgic place that has disappeared from the streets of our lives, for the ability to say no, for the good that we clearly knew was good, for everything that is not for sale, for freedom.

It all begins with a happy song full of schmaltzy new-age material: be strong, live the moment, keep looking forward – they all sing together, tightly bunched at the front of the stage. The joy reaches its climax just as the music ends, and each dancer goes on his way.

In general, in this work, quite a few words drive the body, and vice versa. One dancer relates a frightening childhood memory in which she climbs the Western Wall despite her mother’s warnings. Her desperate attempt to make her voice heard is so striking because throughout her narrative, the microphone into which she is speaking is held by another dancer who is constantly changing his position.

In another wonderful scene Berg goes through a series of probing questions: you watch the news, know what’s happening in Afghanistan, do you like the war in your country, are you Cinderella, do you support gay marriage, are you vegetarian, are you looking for happiness? To each question Berg gives one answer: “Yes”. He becomes a kind of automaton in order to gain that stupefying happiness, free of worries. As always, Berg’s body captures some essence, binds one with another, the harmer with the harmed, until we don’t know whether to hit him so he’ll wake up or to gather him to our lap and have mercy on him.

In the final scene, one of the dancers outlines the route of a maze using white tape. To the music of Ravel’s Bolero, they move one after another, each assuming a character from children’s fairytales. The stiffness of the march turns into a lyrical, trembling event, until we want this fairytale to continue forever.

This is a meticulous work that manages to preserve some raw roughness that avoids a final finish, and nibbles at the living flesh of the body and of personal memory.

by Anat Zecharia, Yedioth Ahronot 12/9/2012

Source>

 


Land-Research by Arkadi Zaides

Choreographer Arkadi Zaides gathered five solo pieces into a sort of parting hymn from Israel. Zaides' works have a precise and subtle sound in a world of noise. In his new work, "Land-Research", Zaides deals with the ideological formation of the body by its surroundings. The work, which uses the architectural nature of the place and its substance, manages to retain a very precise frequency and becomes a parting hymn, a secular requiem, to this country.

"Land-Research" presents five consecutive solos, with each of the dancers in a restricted physical situation in search of salvation. Zaides places and connects hi performers in a manner that creates stories, absurd routines, truths, and perhaps most of all – the common hunger for transformation. On stage is a panoramic photograph of a local landscape. The dismantled wall of separation we can see immediately creates a concrete space for the dancing body.

Yuli Kovbasnyan moves, and every time she lies down, her body is a reminder of the flat concrete plates comprising the wall. In Ofir Yudilevitch's solo, there is an accumulative movement that doesn't stop. His body is repeatedly flung, tormented, to the floor, and each time he records his own breathing. Raida Adon sings a children's song in Arabic. Every time she stops singing, it seems that she loses something and has to continue from another place. Eventually her body becomes a stain, retaining the struggle between the internal and the external. Sva Li Levy talks with his body, everything is tense and vulnerable, and every moment that body is obliterated and is reborn. Asaf Aharonson redefines balance, but by this time the viewer is so overwhelmed that he cannot take it in.

This is not a piece that is easy to like or embrace. After the external and internal eyes compose the complex picture, it's hard to live with it when you see up close how people live here, in this place. How each person wants to get out of their bodies into the light or dark, through a constrained, teeth-grinding tension. Because no matter what they or we do, nobody here can rescue themselves from the country.

by Anat Zecharia, Yediot Aharonot, August 2012

Source>


לֶאֱרֹג אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר

קַוֵּי אֹרֶךְ וְקַוֵּי רֹחַב, בְּאִטִּיּוּת כִּמְעַט מַכְאִיבָה, כָּזוֹ בָּהּ כָּל רֶגַע הוּא הַתְחָלָה שֶׁל שְׁתִיקָה. וְשׁוּם מִלָּה אֵינָהּ עֲדִינָה דַּיָּה לְבַטֵּא אֶת הַזְּמַן הַזֶּה.

חִפּוּשׁ אִטִּי, מִתְמַשֵּׁךְ, מְדִיטטִיבִי, אַחַר הַיֹּפִי הָאָבוּד מֵרֹאשׁ.
מִקְשָׁה אַחַת כֻּלָּהּ שֶׁקֶט שֶׁבָּאִי שֶׁקֶט, מַחֲזִיקָה אֵיזֶה סִכּוּם צָפוּף, אֵיזֶה סֵדֶר מְדֻיָּק בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ.

אֵין נְשִׁימָה קַלָּה.

רִבּוּעַ קָטָן שֶׁל בַּד לָבָן, קְצָת מְחֻסְפָּס, תָּוִית: oslo xxl, הֶעְדֵּר הַגּוּף, קֹר וְלַהַט בּוֹ זְמַנִּית.
לְהַעֲבִיר אֶת הַיּוֹמְיוֹם מִכִּיס לְכִיס לְחַפֵּשׂ, לְהִתְעוֹרֵר.
כְּשֶׁמְּגַלִּים לוּלָאָה נִּתְקָפִים שִׂמְחָה פִּתְאֹמִית, יֵשׁ לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הָאֶצְבַּע.

חַיֵּיהֶם הַבִּלְתִּי נִּגְמָרִים שֶׁל הַבְּגָדִים, מַכְרִיחִים אוֹתְךָ, שׁוּב וְשׁוּב לְהִתְנַסּוֹת
בְּאִי הַשֶׁקֶט בּוֹ בְּלִי הֶרֶף מִשְׁתַּנִּים פְּנֵי הַדְּבָרִים וְעִם זֶה נִשְׁאָרִים וְקַיָּמִים.
אֲבָל אַחֶרֶת. גַּם כְּשֶׁחֵלֶק נִפְרַם הַסֵּדֶר נִשְׁמַר, כָּל דָּבָר חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ
אֲבָל אַחֶרֶת.

כָּל פִּסָּה הִיא אוֹבְּיֵקְט שֶׁל תְּשׁוּקָה, אִינְטִימִיוֹת שֶׁל יָדַיִם, עַד שֶׁאֶפְשָׁר
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַיָּדַיִם רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹךְ הַבַּדִּים.

רֶשֶׁת סְבוּכָה, אוֹצָר סָגוּר, אֵיזֶה כֹּחַ פְּנִים גַּרְעִינִי.
חוּטֵי הַנְּחֹשֶׁת, צבַע הַשְׁתִי, שָׂדֶה שְׂעוֹרָה מֻזְהָב בְּאוֹר אַחֲרוֹן מַחֲזִיק אֶת
הַכֹּל. וְזֶה מִתְחַוֵּר לְאַט כְּאִלּוּ בְּאַקְרָאִי.

כַּפְתּוֹר שטוּחַ קָטָן, לִרְכֹּס, לְהֶחְדִּיר, לִפְרֹם. עֲצַמוֹת, שֶׁנְהָב, שִׁרְיוֹן צָב,
פְּלַסְטִיק שָׁקוּף קָשֶׁה. לִבִּי יוֹצֵא אַחַר הַכַּפְתּוֹר הַבּוֹדֵד הַזֶּה, וְאִם תִּשְׁאֲלוּ
אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת, יִהְיֶה לִי קָשֶׁה לְהָשִׁיב.

שֵׁנִי שַׁרְווּלִים מְחֻבָּרִים כְּאִלּוּ הָיוּ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, לֹא שַׁיָּכוֹת לְגוּף, מוּנָחוֹת
לְבַדָּן בַּמֶּרְחָב הַלָּבָן, עוֹצְרוֹת אֶת הַיָּמִים הַחוֹלְפִים. הַכֹּל נוֹדֵד הַלֵּאֶה, זוֹכֵר,
חַי. וְכַמָּה דְּחִיפוּת יֵשׁ בַּשַּׁרְווּלִים הָרֵיקִים לְחַבֵּק אוֹ לָעוּף.

וְאֵין מָה לַעֲשׂוֹת עִם כָּל זֶה. אֵיזוֹ הֲקָלָה.

"אוסלו XXL" טקסט לספר אמן:  גלי כנעני  שנקר מרץ  2012

39x19 ס״מ / כותנה, נחושת / 2011
39x19 ס״מ / כותנה, נחושת / 2011

Weaving What Is Left

Vertical and horizontal lines, in an almost painful tardiness, in which each moment is the beginning of silence. And no word is delicate enough to express this time.

A slow, enduring, meditative search for the beauty lost in advance.
One piece is all the quiet in the disquiet, holding some dense summary, a precise order in the nothingness.

There is no light breath.

A small square of white fabric, a little coarse, with an Oslo XXL label, the absence of a body, cold and intense heat simultaneously.
Moving the every-day from pocket to pocket, searching, awakening.
Discovering a buttonhole and being struck with sudden joy, the finger can be led somewhere.

The immortality of clothes forces you, time and again, to experience the restlessness in which things constantly change and yet remain. But different. Even when a part is split open order is maintained and everything is restored, but different.

Every piece is an object of desire, intimacy of hands, until these hands are felt bustling within the fabrics.

A tangled web, a closed treasure, some inner nuclear force.
The bronze threads, the color of the warp, a golden field of barley in the last light grasping all. And slowly it becomes clear, almost arbitrarily.

A small flat button, to close, penetrate, unravel. Ivory bones, turtle shell, hard transparent plastic. My heart goes out for this desolate button, and if you had asked how I know, I would find it difficult to respond.

Two sleeves tie these two wings, detached from the body, placed alone in the white space, stopping the passing days. Everything wanders on, remembering, living. And how much urgency is there in the empty sleeves to embrace or to fly.

And nothing can be done with all this. What a relief.

GALI CNAANI/ OSLO XXL Catalouge,Shenkar 2012 translation Efrat Weiss

IMG_4509
שרוולים / 14x40 / כותנה, נחושת / 2011

נוגסת מהכל

לרננה רז אין כמיהה להיות גדולה מהחיים, היא פשוט רוצה להיות אדם משתתף בעולם, כזה שלא נכנע בקלות למיידי ולקונקרטי ורואה בכל דבר שדה ניסוי מרתק. והיא גם יפה רננה, יש על פניה מין חמדה נצחית.

הפרויקט YouMake ReMake בניהולה האמנותי הוא מופע תנועתי רב תחומי של אמני במה שנותנים פרשנות חדשה לקטעי יוטיוב. הקהל רואה הן את הסרטון והן את התגובה המוצעת לו בזה אחר זה. היצירות בפרויקט הזה אינן כבדות משקל, יש בהן חיוניות וחינניות משובבות נפש, וריח של אותה תסיסה מבעבעת המנסה לעשות את הדברים אחרת.
רשימת המשתתפים הרב תחומיים כוללת את אורי שפיר, הלל קוגן, ענבל יעקובי, עופר עמרם, טל קלאי, שני בן-חיים/ מיכל קופמן, ענבר נמירובסקי,אופיר יודילביץ', מאיה דוניץ, רם גבאי, אוליביה קורט מסה, עילאיה שליט, אור מורן, בתאל עזריה ורז עצמה.

אז מי זו רננה רז?

"ואוו, זו שאלה שמאוד מבלבלת אותי. כשהתחילו לשאול אותי את השאלה הזו הרגשתי צורך להגדיר את עצמי ובאיזה שהוא מקום זה קצת הפריע לי. כי בכל דבר שעשיתי הייתי צריכה לשאול את עצמי 'רגע, מה זה? לאן זה שייך? זה מחול או משחק?'. אם נתייחס לשאלה דרך הפרויקט הזה, אז בעבודה עליו הבנתי שמעניינים אותי כל הדברים ביחד. אם יש אנשים שצועדים לאורך אז אני צומחת לרוחב, וכנראה שאם הייתי מתעמקת בדבר אחד זה היה משעמם אותי. אני עושה הרבה דברים לא בגלל שהחלטתי אלא פשוט כי קשה לי לעשות רק דבר אחד. מה שהכי מעניין אותי הן הנגיסות האלה מהכל".

ספרי על הפרויקט

"פרויקט היוטיובי הבימתי, כפי שאני מכנה אותו, הוא פרויקט שבו אני מזמינה אמנים להגיב ולקיים דיאלוג עם קטעי יוטיוב על הבמה כשהתגובות הן לא חיקוי של הקליפ אלא הן מבקשות לייצר תגובה על הקטע כשביחד נוצרת איזו יחידה חדשה שלא היתה קיימת לפני כן לא ברשת ולא על הבמה לבד".

איך התנהל תהליך העבודה על הפרויקט?

"הפורמט הזה מאפשר הרבה מאוד סוגים של עבודה. קודם כל בחרתי את הקטעים או הקליפים שחשבתי שיהיה מעניין לקיים איתם דיאלוג. אחר כך לחלק מהקליפים היה לי כבר בראש את התגובה ומשם פניתי לאנשים מסויימים והצעתי להם לעבוד עליהם וגם המשכתי לעבוד ביחד איתם בסטודיו על הביצוע שלהם. לחלק מהיוצרים נתתי את הקליפ וביקשתי מהם לעבוד עליו ורק כשהם כבר היו מגובשים הגעתי לסטודיו לצפות. ואולי יוצר או שניים מתוך הערב הם יוצרים שבאו עם קליפ משלהם ואז העלינו אפשרויות והמשכנו לעבוד על זה ביחד".

   

אז איך היית מגדירה את התפקיד שלך בתוך הפרויקט?

"העבודה שלי בפרויקט הייתה יותר קרובה לבימוי מאשר לכוריאוגרפיה. היו קטעים שצריך בהחלט היה להבין תנועה כדי לפענח אותם. ההגדרה הכי קרובה לתפקיד שלי בפרויקט היא ניהול אמנותי. זה משהו שאני יותר עומדת מאחורי כי זה באמת מאפשר לי לשתף פעולה עם הרבה אמנים לתת להם חופש בתוך מה שהם עושים אבל לשמור על 'מבט על' על כל הערב הזה.

"אני חושבת שזה ערב שהסך הכל שלו יותר גדול מחלקיו. אני יודעת שהשקעתי הרבה מחשבה ברצף שבו הקטעים עולים אחד אחרי השני. חשבתי על סוג הדינמיקה שנוצרת בין הדיאלוגים השונים, ומה קורה עם הסוגים השונים האלה במהלך הערב. אני מרגישה שהפרויקט הזה נתן לי את האפשרות להתעסק עם הרבה דברים שאני מאוד אוהבת: גם לרקוד, וגם לביים וגם לאצור".

מה היה הצידוק שחיפשת כדי להעביר את הקטעים לבמה? האם הכוונה היתה לבחור דווקא את הפחות נצפים?

"אלה סרטונים שנתקלתי בהם בטעות. יש סרטון שמלמדים יפניות איך לדבר אנגלית בסיטואציות מופרכות כמו מה קורה כששודדים אותך, מה קורה כשיש לך בעיית מעיים והכל בתוספת תנועות ידיים וזה מקוטלג תחת 'japanese bizar ואיזה יום אחד ישבתי והחלטתי שאם יש דברים ביזאריים ליפנים אז יש גם דברים ביזאריים לפינים וכך עלה מדריך הדיסקו הפיני. על היפניות ויתרתי כי היתה לי תחושה שהן מאוד מוכרות ואחד השיקולים היה לבחור את הפחות נצפים.

"יש לי נטייה להתעסק עם הפינות היותר נידחות של יוטיוב, הייתי רוצה שהתימה של אחת המהדורות תהיה קליפים שיש בהן פחות מ 50 צפיות, כאלה שהם לא נגועים. גם כי אני נמשכת לביזארים וגם כי עם להיטי יוטיוב קשה ליצור דיאלוג. אנשים בתוך הרשת שנחשפו אליהם יצרו כל כך הרבה תגובות שזה פחות מגרה ומעניין".

   

אז למה לא קליפים של צפייה אחת?

"כי זה יהיה מאוד קשה למצוא. תחשבי שבן אדם מעלה קליפ ליוטיוב, מספיק שהוא רוצה לבדוק אם זה עובד כמו שצריך וכבר זה שתי צפיות".

ובכל זאת לקחת את אחת מגרסאות הכיסוי לליידי גאגא, לא עניין נדיר בכלל

"נכון. בת- אל הבחורה שעושה את הגרסת כיסוי לליידי גאגא קיימת כאמנית בזכות היוטיוב, אי אפשר להגדיר את מה שהיא עושה. היא מצלמת את עצמה עושה גרסאות כיסוי לכל מיני אמנים, היא עושה ליפסינג לקטעים ואם לא היה יוטיוב היא לא היתה עושה את מה שהיא עושה. היה קטע מצחיק שאדם מבוגר מתוך הקהל ניגש אלי בסוף הערב ושאל אם זאת ליידי גאגא לא היה לו מושג מה אמיתי.

"הייתה לי איזו מחשבה שאם כל הערב עובד על הקשר בין הבמה ליוטיוב, להביא בסוף הערב משהו מתוך היוטיוב לבמה. כמו בסרט 'שושנת קהיר הסגולה' שיש תנועה בין המסך למציאות. היה לי עניין לבעוט מישהו מהיוטיוב החוצה. מבחינתי כל מהדורה יכולה להסתיים באיזה אמן יוטיובי, אמן שנולד ברשת, אמן שיוטיוב הוליד את התופעה שהוא".

   

כשראיתי את YouMake ReMake היתה לי תחושה שאתם כל כך נהנים מעצמכם שאני כבר לא בטוחה שאתם צריכים קהל

"אם תשאלי את היוצרים שלוקחים חלק בערב, כולם יגידו שהם באים עם המון שמחה וחדוות יצירה. אנחנו באמת מרגישים שאנחנו נהנים לעבוד ביחד. כשיש הופעות זה כייף לנו. וזה לא טריוויאלי. לא תמיד אתה מוצא את עצמך בסיטואציה כזו או בסוג של תוכן שלא מבקש כובד ראש. יש בפרויקט משהו שהופך את העבודה בתוכו לסוג של משחק. והתחושה הזו בין כולנו היא גם על הבמה וגם מאחורי הקלעים וזה עובר לקהל.

"אחת התגובות שתמיד קיבלנו מאנשים בקהל אחרי הופעה ומאוד הפתיעה אותי היתה שהם גם רוצים להשתתף. יש משהו בחוקיות של הערב שכשאתה קולט אותה ביחד עם הנגישות של היוטיוב יש איזו תחושה אמיתית שכל אחד יכול. וזה משמח".

איזה אסתטיקות יש ביוטיוב שכל כך מגרות אותנו?

"מאז שיוטיוב נכנס לנו לחיים מעבר לשיתוף תכנים באמת יש אסתטיקות ייחודיות כמו ריאקציה- 'סרטי תגובה' אדם מצלם את עצמו רואה סרט אחר. גם אם היה מישהו שצילם את עצמו רואה משהו לא היה לו איפה להקרין את זה.

"למשל בעבודה של אופיר יודילביץ' – מדובר על סרט סקס שלא קיים ברשת אבל יש המון המון סרטונים שמתעדים את האנשים שצופים בו. אם היינו מדברות על זה לפני כמה שנים היינו מתייחסות לזה בביטול, מה זה? למה שיעניין אותי לראות מישהו אחר רואה משהו. כל העניין של תגובה אתה רואה משהו ומגיב אליו. באיזה שהוא אופן אולי גם פלייליסט.

"ביוטיוב יש גם סוג של חיספוס באיכות. למשל במהלך המופע היה לי חשוב להשתמש בזה ולשמור על המסך באופן כזה שתמיד רואים שזה מסך מחשב. לא לנסות לייצר אסתטיקה מעודנת".

אני רוצה לחזור למשהו שאמרת קודם, אמרת שזהו ערב שהסך הכל שלו גדול יותר מחלקיו, למה בעצם? למה לא כל חלק צריך להיות מצוין בפני עצמו?

"טוב, את מעלה פה נקודה חשובה. כל ערב ישנן תגובות שונות לגבי קטעים שונים. יכול להיות מצב שעל אותו קטע יהיה מי שיחשוב שהוא הדבר הכי טוב שקרה באותו ערב ושמישהו אחר יחשוב שזו החוליה החלשה של הערב. בהתחלה עוד חשבתי לשנות אבל אז ראיתי שזה קורה באופן עקבי כל קטע זוכה לתגובות סותרות באופן קיצוני. אז התחלתי להבין שהסך הכל של הערב משמעותי יותר מהחלקים שלו. ואולי זה גם חלק מהקסם של הערב שאין מרכז כובד אחד שכל אחד יכול למצוא את עצמו אוהב קטע אחר. וזה בסדר ככה זה צריך להיות.

"הבדיקה שלי עם עצמי היא שכל קטע נעשה הכי טוב שאני חושבת שהוא יכול להיות. ויש פה גם את העניין של להמשיך לעבוד ולהמשיך לחפש. זה פורמט שאני עדיין מרגישה שאנחנו מגרדים את הקצה של הפוטנציאל שלו ומסקרן אותי להמשיך לעבוד עם זה".

"מה שמפעיל אותי ביצירה הוא בפירוש אינטרקציה"

אם נחזור לרגע אחורה, איך עלה בעצם הרעיון לפרויקט הזה?

"שיטוט ביוטיוב הוא קצת כמו שיטוט במוח מאוד גדול. הרבה פעמים מצאתי את עצמי משוטטת ועושה חיפושים לפעמים אחר דברים ספציפיים ולעיתים דרך רצף של מילים אסוציטיביות לחלוטין: חתול- סיגריה- כוס- מים, משהו תמיד יעלה. היו לי המון חיפושים מאוד הזויים ותמיד הגעתי למשהו שהפתיע אותי.

"אבל למרות השיטוט הרב שלי, הרעיון דווקא עלה מאינטרקציה ולא מהשיטוט הבודד. כל מפגש חברתי שהייתי נוכחת בו הסתיים בדרך זו או אחרת בסשן של יוטיוב. תמיד זה נגמר בזה שמישהו שאל אם ראינו איזה סרטון ביוטיוב ומצאנו את עצמנו יושבים מול לפטופ ומתחילים מין שירשור ארוך של צפיות.

"המקום הזה שיושבים ביחד וצופים ביוטיוב מאוד הסעיר אותי, המאגר האדיר הזה גירה לי את החושים והמחשבה הראשונה שלי היתה: אילו דברים אני יכולה לעשות כדי גם להיות ולייצר תכנים ליוטיוב? אבל אז היתה גם מחשבה השנייה שלצלם תכנים ליוטיוב זה לא באמת מעניין אותי, מה שמעניין אותי הוא להופיע. וכך נולדה ההחלטה ליצור פורמט שלוקח את הסרטון מהיוטיוב ומביא אותו לדיאלוג על הבמה שהיא המקום שאני מכירה הכי טוב".

תמיד הרעיונות לפרויקטים שלך נולדים מתוך המציאות?

"הרבה פעמים. כשיש לי רעיון טוב אני שומעת את ה'גלינג' הזה. ולפעמים אני יכולה להתעורר מחלום עם רעיון ולחשוב שהוא טוב. אני מרגישה שתמיד יש לי איזה סמן פנימי שגורם לי לדעת אם זה משהו שאני צריכה להתעמק בו או אם זה משהו שצריך להניח לו".

מה היה הכי חשוב לך בתהליך העבודה על הפרויקט?

"קודם כל היה חשוב לי להבהיר איזו תגובה אני רוצה על הקליפ המקורי ומתוך זה לצאת ולחשוב מה אנחנו עושים עם החומרים האלה. וגם חשבתי הרבה מאוד על השאלות שיצוצו בעקבות התגובה ועד כמה הן יהיו מעניינות. וגם רציתי לנסות לקחת את הדברים הכי שטותיים ולמקם אותם בארשת של חשיבות ולהפך. קצת לטשטש בין הנמוך לגבוה".

למה את לא מסתפקת בלעבוד על היצירות שלך, למה חשוב לך להיות מעורבת בפרויקטים גדולים יותר כמו הפרויקט הזה, או ללוות אמנותית את אחד המסכים ב'הרמת מסך'?

"אני יכולה לשער שזה בגלל שאני נורא אוהבת אנשים. אנשים זה דבר שמסקרן אותי אני לא אוהבת בידוד. מה שמפעיל אותי ביצירה הוא בפירוש אינטרקציה. להתחיל רעיון ולראות מישהו ממשיך אותו זה הרבה פעמים הדבר שמנער אותך ומשנה את כל כיוון המחשבה שלך. מה הכייף בלחשוב רק עם עצמך?

"אני כן רואה הבדל בין ללוות אמנותית ב'הרמת מסך' לבין הפרויקט ביוטיוב שמבחינתי הוא עבודה שלי, כל פרט שם אני יכולה לקחת עליו אחריות למרות שפתחתי אותו לשיתוף פעולה עם עוד אנשים. ב'הרמת מסך' היתה תחושה שאני מלווה תהליך ואולי זו גם העובדה שהדור שאני נמצאת בו עשה קפיצת מדרגה, ויש דור חדש של רקדנים שאנחנו נמצאים בעמדה של מלווים אותו. ויש לנו כבר איזשהן תובנות על הדרך שעשינו עד עכשיו. בראש שלי אני בת עשרים וקצת אבל אני כבר לא ורק עכשיו אני מפנימה את זה".

אז מה את רואה את עצמך גם בתפקיד של מחנכת?

"לפעמים, ואולי זה קשור גם לעובדה שילדתי לפני חמישה חודשים. יש איזה כייף בלהחליף כל הזמן עמדות, וכרגע העמדה הזאת הקצת חיצונית, הלא רוקדת, מאוד נוחה לי. אני הרבה פעמים שואלת את עצמי אם אני עדיין רוצה לרקוד או שטוב לי ונעים לי להיות בעמדה שאני אומרת למישהו לעשות משהו והוא עושה אותו מבריק. כרגע אני לא מרגישה כל חוסר".

רוב הפרויקט עוסק בקטעים משעשעים שגורמים לנו להחליק דרכם החוצה עליזים וטובי לב , אבל יש גם מקומות אחרים ביוטיוב, קשים לעיכול, למה לא בחרת בהם או שהמהדורה הראשונה היא מעין גרסת פיתוי ויש דברים שמחכים לנו במהדורה השנייה?

"חלק מהקטעים שיהיו במהדורה השנייה הם קטעים שעלו בפסטיבל האישה בחולון ואחד הקטעים הוא שיחה מאוד מטרידה בין בני זוג מתוך התוכנית 'בחדרי חדרים' של בילי מוסקונה לרמן. ויש גם רצון של שתי יוצרות להעלות תגובה בימתית לסרט על תאומות סיאמיות שמחוברות בראש כשצפיתי בסרט על התאומות הסיאמיות האינסטינקט הראשוני שלי היה מה פתאום? למה להושיב אנשים בהופעה מול זה? ואחר כך חשבתי למה לא בעצם.

"עוד אין לי תשובה לגבי זה אבל אני בהחלט חושבת שאני אוהבת את זה שזה ערב שיש בו כייף. אני לא חושבת שהכייף הזה לא מאפשר לצופה לצאת עם חומר למחשבה. השאלה לגבי המינון היא שאלה שאני אמשיך לשאול את עצמי. יכול להיות שאני אכניס גם תכנים כאלה לצד התכנים הנעימים יותר. ואולי זה כמו שאת אומרת, ברגע שהפורמט יתבסס ולאנשים תהיה הכרות קרובה איתו, אפשר יהיה ביתר קלות להפליג לעוד מקומות".

ומה עם אמנים מדיסיפלינות נוספות?

"הייתי מאוד רוצה לעשות משהו עם אמנים פלסטיים אבל אם יש מישהו מתחום אחר שאני לא חושבת עליו ויש לו רעיון הוא מוזמן להציע. זה לא כל כך חשוב מאיזה תחום אתה אלא יותר מה סוג התגובה שאתה רוצה לייצר. ביום האישה עשיתי משהו עם סבתא של הבן זוג שלי כי הרגשתי שהיא מתאימה. הכל פתוח".

נדמה לי שיש אצלך כל הזמן רצון לנסות וליצור עם האנשים הכי לא צפויים יצירה, כאילו שאת רואה באנשים ה'רגילים' או כאלה שהם לא רקדנים משהו שאף אחד לא רואה כמו למשל העבודה "מיקי מאוס" עם מיקי גורביץ' "קראו לנו ללכת" עם אבא שלך ואחותך.

"אני מאוד אוהבת את זה. אבל כרגע החלום שלי הוא להביא את האנשים הרגילים מתוך היוטיוב לבמה. בכלל הייתי שמחה לייצר עם אמנים מקומיים ממקומות שונים בעולם מהדורות חדשות זו גם תהיה הזדמנות לגעת בתכנים מקומיים. צביקה פיק עם הרקדן האוטומטי אולי לא יעבוד בפינלנד אבל בטוח גם להם יש את הצביקה פיק שלהם".

   

את עושה לא מעט דברים, מה היחסים שלך עם המחול?

"זה המקצוע שלי, זה מה שאני עושה רוב החיים שלי. יש מקומות שאני מרגישה בתוכם מאוד בנוח ויש מקומות שאני מרגישה זרה, אאוטסיידרית בעולם הזה. הרבה פעמים מחול כמחול הוא לא דבר שמאוד מעניין אותי. תנועה מעניינת אותי כשהיא מספרת איזה סיפור, כשיש איזה רעיון קונספטואלי שעומד מאחוריה. פחות מעניין אותי לחקור גופות שזזים בחלל. תנועה בשבילי היא אמצעי לחקור רעיון.

"הרבה פעמים יוצרי מחול חושבים שאם מבינים את העבודה שלהם היא נחותה, לא מספיק עלומה. מחול שהוא מאוד מחול גורם לי להרגיש הדיוט, אני יושבת ואני לא 'מבינה'. לכן הרבה פעמים אני גם מרגישה קירבה גדולה יותר דווקא ליוצרים מתחומים אחרים. יש משהו מאוד לא מתקשר במחול, מאוד מבודד, הרבה פעמים מלא חשיבות עצמית ורצינות וזה מקשה עלי להבין איפה המקום שלי בתוך זה".

יש משהו שלמדת על עצמך דרך המחול שלא היית לומדת באף דרך אחרת?

"ברור. המחול לימד אותי משמעת של עבודה ומקצועיות שאין לשחקנים בארץ לפחות, בדור שלי בטוח. לרקדנים יש מוסר עבודה שאולי רק לנגנים קלאסים יש. זה סוג של נעשה ונשמע בקטע טוב. קודם עושים מנסים מכניסים לגוף ורק אחר כך בודקים. אין פטפטת. אני מרגישה שיש לי מזל גדול שחונכתי ככה".

רננה רז לא חולמת היא פשוט עושה ובשנים האחרונות היא מתעקשת על מה שמעניין אותה מבלי לשאול את עצמה אם זה מחול או לא. מבחינתה העיקר הוא שהיא במיטבה ויש בה חדווה.
בימים אלה המהדורה השנייה של YouMake ReMake נמצאת בהתהוות, ב- 8 בנובמבר עולה בבכורה עבודה שלה בסוזן דלל שהפס קול שלה מורכב מהימנונים של מדינות שונות. "הרעיון הוא לנתק את ההימנון מההקשר הפוליטי שלו וליצור נרטיב חדש". ולא, לא נשמע את 'התקווה' שהוא "המנון שיש לנו התנייה מאוד ברורה לגבינו, וקשה מאוד לעשות את הניתוק הרגשי". למרות שאני מציעה לה לחשוב על להשמיע את 'התקווה' בהתחלה ולהגדיל את הסיכויים שלה לקבל מלימור לבנת פרס על יצירה ציונית.

לסיום אני רוצה לשאול שאלה לא אינטיליגנטית, את מוכשרת ויפה וחכמה ויש לך בן זוג ואת אמא לעומר מה יהיה? מה אני מפספסת, איפה הפגם?

"קודם כל תודה. אני יכולה להגיד לך שאני מאוד לא יודעת ליהנות מכל הדברים שמנית. אם יש משהו טוב שעומר, הבת שלי, הביאה לחיים שלי זו היכולת לראות את הדברים האלה ולהודות עליהם. כי רוב הזמן אני נמצאת באיזה סוג של חפירה. אני קשה עם עצמי מאוד.

"זה נעים לי שאנשים אומרים שאני יפה אבל במקצוע שלי, במחול זה לא עזר לי אולי אפילו להפך. הרבה פעמים זה עורר אנטגוניזם והסתובבתי עם תחושה של חוסר צדק, תחושה שאנשים לא באמת רואים את מה שאני עושה אלא יש להם דימוי על מי אני והם כותבים מתוך הדימוי הזה. זה מתסכל. אני מבטיחה לך שאני לא הולכת כל היום ואומרת לעצמי איזה כייף לי. זה לא עובד ככה.

"להיות יוצר זה לחיות חיים לא יציבים, תפיסת הבטחון שלך לא מעט פעמים מתערערת. לפחות עכשיו, עם עומר, אין לי את הזמן לחפירות האלה ואני מתמקדת בעשייה אני נהנית לעשות את מה שאני עושה ואולי לכן אני יפה בעיניך".
אז לכו לראות את המהדורה הראשונה של הפרויקט המאוד משמח הזה YouMake ReMake כי בעוד חצי שנה כשהמהדורה הבאה שלו תצא, אתם כבר תהיו מכורים ותרצו לראות אותה ראשונים. כי זה כבר די ברור שבסוף או בעוד שלוש שנים, מתוך כל המהדורות, יהיו קטעים שיהפכו לקאלט, ואז תצטערו שלא ראיתם את כולן.


Ship of Fools by Niv Sheinfeld & Oren Laor

It looks like they have decided not to be lightheaded, to stop being nice and fun, to present a work that thinks dance differently, that dreams dreams where there are nightmares too. The work is not afraid to speak of decrees and tidings, about destiny and time.  What is placed at the heart of "Ship of Fools" is much more than what you found at the center of Sheinfeld and Laor's previous work.  It is the will to be a human being participating in the world.  "Ship of Fools" is the name of the satirical poem by the German writer, Sebastian Brandt, published in 1494.  It was one of the most popular works of the Renaissance.  It is an allegory describing the weaknesses of human beings.  It tells of a ship laden with thousands of fools of different kinds which sails through the paradise of fools to the land of the fools. Three characters float on the stage: Sasha Engel who appears as though he is restraining himself from trembling or screaming, and all the while an unfelt, internal fluctuation is occurring before him, like an animal trapped by the spotlights. Uri Shafir, the youth who chooses to sing naïve words above the situations, or to extend two arms outwards and to wane each time anew with a heart touching sweetness. And Anat Gregorio who offers herself for contemplation, giving herself entirely to the looks of the observers, and that which is exposed to the eye only reveals the tip of the iceberg of what is inside her.

The world in "Ship of Fools" is a world of a group of people in constant friction, in familiar and foreign moments.  And this is the internal world of the dancers and the creative artists, where there is nostalgia and irony of equal measure.  All of them, the good who have become bad and the bad who have become good.  There are moments as sharp as a razor blade, which will not allow the observer to escape to all too easy comfortable fields, the moment at which the guitar turns into a weapon, the camera which became a tool for torture in a moment of euphoria, a pointed finger directed to the center of the forehead.

True, there is no subversive defiance of reality and not all the moments of humor are necessary, yet, nonetheless, "Ship of Fools" grants us blessed moments of self immersion and paves the way to contemplation of the here and now.  And it manages to hurt, because instead of focusing on evil it focuses on the random

by Anat Zecharia, Yediot Aharonot, 2011

Source>