“שעה עם אוכלי כל” מאת שני גרנות ונבו רומנו
העירום של "שעה עם אוכלי כל" הוא עירום של בן האנוש במחלצותיו הפשוטות ביותר. והוא מובן מאליו, לרגע לא דקורטיבי או מנקר עיניים, עירום של העור והגידים שמהם אנו עשויים. והגוף לעיתים מציג הוויה חייתית טבעית עד שנדמה לנו לרגע שאנחנו צופים בסרט טבע וברגעים אחרים הוא עדין ונאיבי,תרבותי וכמעט ציורי.
השם של העבודה לקוח מתוך מונח שטבע הסוציולוג האמריקני ריצ'רד פיטרסון הקרוי אומניבוריות- אוכלי כל. הטוען שבעולם שבו סמלי סטטוס הפכו לנגישים יותר עבור ההמון, בני המעמדות הגבוהים כבר לא מבחינים את עצמם תרבותית דרך היותם "סנובים", אלא דרך היותם אוכלי כל- צורכים גם תרבות "נמוכה" וגם תרבות "גבוהה".
והכל מתחיל כמעט כקלישאה גבר ואישה ערומים עם הגב לקהל, מעין אדם וחוה. ואז עולה קשת של כינור מתוך חלציו של הגבר לרגע נדמית לזין מזדקר אבל אז משתחררת לחלל האויר מוסיקה של באך. ומשם מהר מאוד זה יעבור למקצב פראי ולידיים שמכסות את הפנים, מדמות מסיכה שבטית. ודימויי חיות והתפלשות במים וגם קטעים סטטיים, שבהם הם צמודים לקיר הופכים לדו מימד כמו בציורי קיר במערות.
ולא ברור אם מה שמתרחש בין הגופים זו מערכת יחסים רומנטית או סאדו־מזוכיסטית. זו חונקת את זה, זה עומד על גופה השכוב של זו, והם מחבקים זו את זה, מתאימים שקערורית גוף לשקערורית גוף, כמעט משתגלים בתנוחות משתנות. ויש גם סצינות בוטות יותר, כגון זו ששבה ראש הגבר טמון בין רגליה של האישה והוא דוחף אותה לאורך הבמה ספק חוזר לרחם, ספק נולד מתוכה מחדש, ככה באיטיות שקדנית עד שהוא מעלה אותה לאורך הקיר, ראשו בין רגליה. ופעם זו רק היד שצומחת כמו פרח מבין הרגלים לצלילי השיר 'ניצנים נראו בארץ', מתרוננת בעליצות בשרנית. ומגוון הרגשות, ההבעות, ומצבי הרוח שהשעה הזו מצליחה להפיק מהגופים פוקחת בנו עיני ישנים.
העבודה עלתה במסגרת פסטיבל "אינטימדאנס – תנועת היומיום", תיאטרון תמונע
פורסם בידיעות אחרונות ב-10 ליולי 2013