״אגם הברבורים״- תאטרון הבלט של סנט פטרסבורג
״אגם הברבורים״,היצירה המפורסמת של מריוס פטיפה ולב איבנוב למוסיקה של צ׳ייקובסקי היא אולי היצירה היפה ביותר של הבלט הקלאסי. אבל להקת הבלט סנט פטרסבורג לא הצליחה להעביר את הקסם הגדול שלה.
התפאורה נראתה כמו תועפות של מייק אפ לכיסוי מקסימלי על מראה עייף. והביצוע נשאר מכני וחסר ברק מה שלא עשה כבוד למה שנלקח מתוך הכוריאוגרפיה המקורית.
התחושה היתה, בעיקר בשתי המערכות הראשונות, שנקלעתי להופעה לתיירים. כולם נעו כל הזמן כמצפים לתשואות ומחיאות כפיים סוערות. בנשף הפותח המתואר כחגיגה של צבע ופאר מלכותי, עבודת הלהקה, הקוֹר דֶה בָּלֵט, היתה מנומנמת. חוסר האחידות והפרשי הרמות הטכניים צרמו מאוד לעין וכישרון ההבעה התיאטרלי שנחלצו לעזרתו גביעי כסף ופנסים סינים, היה על גבול המגוחך. נאלצתי להתמקד בכפות הרגליים של הרקדנים כדי לא לפרוץ בצחוק.
דמיטרי אקולינין הרקדן המגלם את הנסיך היה גבוה ומרשים אבל הוא ביצע מעט מאוד ועבר באיטיות רבה מאלמנט אחד לשני. עד המערכה השלישית לא הייתי בטוחה שהוא באמת יודע לרקוד. הנסיך, שפניו אכן נאים וקפיצתו טובה וקלה, הוצב בתפקיד כפוי טובה כמעט בכל הסצינות. רגע ההתאהבות באודט כמו גם המאבק שלו במכשף בסצנה האחרונה מביכים. במקום לרקוד, להתאהב, לצוד, להתאמץ, ולהיאבק, הוא רק מפנה דרך במחווה ג׳נטלמנית או מרים מידי פעם את ידו בתנועת השבועה.
את התפקיד הכפול אודט-אודיל גילמה הבלרינה הוותיקה עטורת הפרסים והנצחונות, אירינה קולסניקובה.
בתפקיד אודט, מבחינה טכנית היא הצליחה לבצע כמעט את כל המוטל עליה אבל חסרת היתה לה אותה ליריות וקלילות מלאכית. בתפקיד אודיל- הברבור השחור- היא הייתה נחושה ותוססת יותר, והפירואטים שלה היו מסחררים ומלאי חיים.
אבל הכוכבות האמיתיות של ״אגם הברבורים״ היו אמא ובת שישבו מאחורי שלא הפסיקו לדבר לרגע, הבת לא הבינה מה כל זה קשור לברבורים והאמא עודדה את רוחה במשפט החוזר: רגע, בואי נראה מה יקרה עכשיו.
ומי שמצפה לקבל מהלהקה החביבה הזו את כל היופי וההדר של הבלט הרוסי הקלאסי, שישכח מזה. מעולם לא צפיתי בשקר כה גס על יופי.