פסטיבל אינטימדאנס 2016 "חוקי המשחק":
כשהמחול פוגש את הדיבור על הבמה יש משהו שמוציא מן הדעת, ומה שנשאר הוא לקוות שלא תתרחש מול עינינו עוד עקדה. כשהתנועה פוגשת במילה יש תחושה שהיא כאילו הידרדרה במדרון ופגשה בשקר גס. כי הכפיפה האחת הזו היא כמו נסיון להיות בשני מקומות בו זמנית, כמו לראות שתי תנועות סותרות שמנסות לפרק זו את זו עד היסוד שלהן. כמעט כמו שבן תמותה יבקש לשווא להיות בן נצח.
והשנה באינטימדאנס, פלטפורמה בועטת ליצירות מחול אינטימיות, הרוח הדמוקרטית והאנטי-ממסדית של תיאטרון תמונע התבטאה בניסיונות ליצור חיבור מעניין בין המחול לדיבור שלעיתים גם עלו יפה אולי ובעיקר כשהמפגש ביניהם חולל סביבה חדשה בזמן הווה.
המייצג "כל ההליכונים מיואשים 2” של האמן הפלסטי ניר סגל התקיים בחלל הבר של תמונע. במרכז החלל הוצבו שמונה הליכוני כושר במעגל ועליהן רצו הרקדנים ודיברו על העתיד. למרות הסאבטקט החביב והמובן מאליו שריצה על הליכונים לא מובילה לשום מקום אלא היא עמידה במקום, היסוד המארגן במעגל בנסיון לחקות סימפוזיון הרגיש כמו טעות. העבודה נותרה סגורה מכל עבריה הרמטית, לא מזמינה. גם הטקסט הדליל לא עזר לרומם אותה.
בעבודה "Here Comes The Hit" הופכים דרור ליברמן וקזויו שיונוירי את הבמה לזירת איגרוף. השניים כמו דמויות בימי הזוהר הגדולים של ההאבקות המקצוענית של WWF, מכים זה בזה ללא רחם אבל גם מודעים היטב להצגה לראווה ולחלקו של הקהל בקרב המבויים. שוב ושוב הם מטיחים אחד את השניה ברצפת הזירה, בעמודי חבלים בלתי נראים, במגוון רחב והזוי של סלטות הטלות וחבטות נוראיות. בקפיצות, נגיחות, חניקות ומכות מרפק. למרות הפוזות המופרזות של השניים, גם חיקוי אלימות חושף טפח מהפסיכולוגיה של המחקה. למזלם הם לא נופלים לקלישאות של משחק זוגי גברי מול נשי או להמחזה ביתית קטנה של סצנה בעלת פוטנציאל אלים וארוטי.
זו איננה עבודה פשוטה כפי שהיא נראית במבט ראשון אולם בחברה שעם הזמן האלימות בה הופכת לקונבנציה שכיחה, עדיין לא ברור מה יש לה להציע.
אולי מדובר דווקא באמנציפציה אמנותית, שבמסגרתה משחררים את הארוס ומסירים את מסכת הצביעות של הבורגנות באמצעות התרסה ואימוץ הפרסונה הרעה, האפלה, המורבידית והיצרית? כרגע "Here Comes The Hit" היא מהלך אסתטי וחסר פחד בלי תכלית שיש לקוות שיהיה לו המשך. כדי שהעבודה תצליח להיות יותר מאשר רטוריקת תנועה כריזמטית הסוחפת אותנו פנימה.
"מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות" מאת ובהשתתפות מעיין כהן־מרציאנו,בת הדור השלישי לעליה המזרחית שואלת שאלות על זהות. ההצבה של זוהר ארגוב מול המוסיקה של באך, שירות באפסנאות מול שירות במודיעין, הצבעה למרץ מול החינוך להצביע ליכוד, רקיעה ונענועי כתפיים אל מול תנועות של בלט קלאסי, אלה דיכוטומיות פלקטיות שהדיון סביבן כבר מוצה מזמן. ומה שעולה לא באמת מצליח להפעיל את בלוטות התסכול אצל הצופה, לעורר בו תחושה ומחשבה.
"הכל טוב", מופע ההרצאה של רותם תש"ח, מציף ולא מאפשר לצופים לרגע להיות במצב של ריק או רצון להשלמת נתונים. תש״ח תוהה על רידוד האמנות והיכולת שלה לשנות את המציאות דרך התייחסות לצילומים מהמציאות הישראלית והעולמית, ציורים מתולדות האמנות ותמונות מיצירות מחול אייקוניות. מדגים את כוחה הרב של ״כוריאוגרפיית האקטואליה״ אותם דימויי מציאות שאנחנו מוצפים בהם באופן יומיומי. האירוניה, הפערים הדמומים, נקודות המבט, ההסטות האסתטיות, כל אלה נערמים זה על גבי זה ויוצרים פקעת בלתי ניתנת להתרה.
יחד עם זאת, המופע הרצאה כולו נבנה כעקיצה, אבל לא לגמרי ברור מי אמור להיעקץ, מי הנמען שאליו מופנית האירוניה. נדמה לי שאם תש״ח היה מעז להישאר רק בכוריאוגרפית האקטואליה האירופאית במקום להיגרר שוב אל יצירת פרובוקציה שמאלנית, הרווח היה גדול יותר מאשר להיות עוד עבודה הנתפשת כאמנות שמאל וקורצת לצופה המתקדם מעל ראשו של ההמון.
פסטיבל אינטימדאנס עמד השנה בסימן "חוקי המשחק", אבל למרות הכנות והביקורת העצמית כולם הפנימו את חוקי המשחק ושיחקו לפיהם מבלי לשבור אף כלי. במקרים מסוימים היו יצירות שהייטיבו לתאר קונפליקט או קריעה פנימית. במקרים אחרים נשאר רק הפער בין המוטיבציה ליכולת.