הלהקה שפתחה את ״עונת המחול הבינלאומית״ בסוזן דלל היא ״L.A Dance Project״ שהוקמה ב-2012 על ידי בנג׳מין מילפייה, הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי שפרץ לתודעה העולמית כששימש ככוריאוגרף בסרט ״ברבור שחור״ בו גם שיחק את בן זוגה למחול של כוכבת הסרט, נטלי פורטמן, זוגיות שהסתיימה בחתונה. 

הלהקה העלתה ערב ובו שלוש עבודות: שתיים מהן יצירות עדכניות של מילפייה ועבודה רפרטוארית אחת מאת מרתה גראהם-שלושה דואטים יפים שחלפו ביעף, חסרי משקל, חוטאים להשפעה האמיתית של הכוהנת הגדולה על המחול המודרני.

היצירה הטובה ביותר בערב היתה ״אורפיאוס על הכביש המהיר״ שהתבצעה לצלילי המוסיקה הצורמנית והנפלאה של סטיב רייך שהולידה איזו וירטואוזיות ששללה את מראית העין היפה. זו עבודה שמשלבת בין המחול החי על הבמה לסרט וידיאו המוקרן מאחוריה בו תשעת הרקדנים משמשים כהד להתרחשות הבימתית, מתפקדים גם כמקהלה בטרגדיה היוונית- גוף של אנשים שאינם מעורבים בעלילה, כמו משקיפים על המתרחש מבחוץ באופן אובייקטיבי ומחווים דעה כדי לסייע לקהל הצופים לנקוט עמדה. והם מתפזרים לרגע ושבים ומתכנסים לדְּבֻקָּה-במבנה מקובץ, שומרים כל הזמן על איזה רחש. התנועה שלהם גם אסתטית וגם משלימה פערים וגם יוצרת מעברים מפיגי מתח, והכוח הטמון בסולידריות מתחלף באיום חיצוני מתמיד.

והאינטגרציה בין הוידיאו לכוריאוגרפיה מצליחה ליצור רבדים חדשים באופן בו שני העולמות משיקים זה לזה, באופן שבו המחול זורם ממדיום אחד למשנהו בצורה חלקה, והצלליות הכהות של הרקדנים המשתלטות לעיתים על המסך מוסיפות עוד הלך רוח אפל. דווקא הנושא, הנסיון להתאים את המיתוס של אורפאוס לימינו, ולתת לו להתגלם על כביש מהיר ונטוש לכאורה בו אֶוּרידיקֵה נפגעת על ידי משאית ואורפאוס מאבד אותה לנצח, מתמיהה ומרגישה מעט מטופשת. וחבל, כי למרות שהיו לא מעט רגעים בהם הרקדנים החיים על הבמה, לא יכלו להתחרות עם המסך הענק שגזל את נוכחותם, הבחירה לצלם את הסרטון במרפה, טקסס, שם צולם הסרט האיקוני מ-1956 ״הענק״ של ג׳ורג׳ סטיבנס, הופכת את העבודה לקינה על אמריקה. שכן בניגוד לסרטים אפיים אחרים העיסוק בסוגיות פולטיות שנויות במחלוקת בעת עשיית הסרט איננו מרומז. והוא מזכיר כי שייכות טקסס לארה”ב הינה שנויה במחלוקת או מבוססת על היסטוריה אלימה וככל שהעלילה בו מתקדמת היא הופכת יותר ויותר לכתב אישום כלפי הגזענות בחברה האמריקאית ונגד הרעיון שהיה נפוץ באותה תקופה בעיקר במדינות הדרום של שירות ללבנים בלבד. והבחירה של מילפייה באורפאוס כהה עור מתריסה ונהדרת כאחד.

ב״לימודי באך״ (חלק 1) בחר מילפייה במקום להשתמש במוזיקה של באך כרקע, לתרגם את חוקי הקומפוזיציה של באך לתנועה, מה שיצר אוטומטיות של יחסים בלתי פורמלית, חסרת תת מודע. ונדמה שהכל בה כאילו נולד בהווה, ברגע קל, לצורך הצגה בלבד, על מנת לשוב ולהתפרק אל ההווה הפרוזאי. יפה ונטול סובלימציה, שאין בשורשה לא פצע ולא סריטה. 

אז איזה מין כוריאוגרף הוא מילפייה? כשצופים בעבודות שלו קודם כל, יש בהן תחושה של אותה קלות בלתי נסבלת של אמנות זריזה, אגבית, אמנות בלתי מזיעה בעליל. נון-שלאנטית, משמע – לא לוהטת. אמנות בלתי הכרחית, המקדשת את המחווה המרפרפת, הקורצת וממשיכה.

נדמה לי שבשביל להבין לעומק את התפיסה הכוריאוגרפית של מילפייה, כדאי להנות מהאגביות היושבת בבסיסה, מאותה זהות רגילה של הדברים שנשמרת, כשהסדקים נחשפים דווקא מהספק שנולד בצפייה בנורמות המקובלות. ועוזר לזכור את מה שכתב ולדימיר נבוקוב: “יש משהו מוזר בנטייה החולנית שלנו לרוות נחת מן העובדה (שכמעט-תמיד איננה נכונה ותמיד-תמיד איננה רלוונטית) שניתן להתחקות אחר יצירת אמנות ולמצוא מאחוריה ‘סיפור אמיתי‘”. זה קצת כמו לצפות ביפה שיודע שהוא יפה- אי אפשר לצפות ממי שמרוצה לאידאות, אבל כדאי גם כדאי לנסות ולהחזיק בעושר הרגע.