הבלט ״שודד הים״ כנראה ידוע בעיקר בזכות סולו גברי מזהיר, שרקד רודולף נורייב הצעיר, חשוף חזה, בתפקיד העבד, סולו שחגג את הגוף בחושניות אינקץ. אלא ש”שודד הים”  של הבלט הלאומי הסיני ממחוז ליאונינג בהשתתפות 40 רקדנים, היא בעיקר הפקה קיטשית של סיפור אלף לילה ולילה לילדים. הפקה שכדי לקצר אותה למסגרת זמן כך שתתאים לקהל הרחב, ליותה כל פתיחת מערכה קריינות מביכה שנשמעה כמו תסכית לאם ולילד או לחילופין חלק מתוך יומני חדשות מגנזך המדינה.

״שודד הים״, שנמנה על יצירות הבלט הקלאסי המוכרות, נוצר ב-1858 על ידי מריוס פטיפה ונערך מחדש בידי פיטר גוסב ב-1987, הוא בלט אוריינטליסטי שסיפור המסגרת האקזוטי שלו מבוסס על פואמה של המשורר האנגלי הנודע לורד ביירון. הבלט מספר סיפור הרפתקאות על שודדי ים שאונייתם טבעה וניצוליה מאומצים לחיקן של יפהפיות יווניות. האויבים הטורקים מתנכלים לנערות והן נמכרות בשוק עבדים, אבל השודדים משחררים אותן. בהילולה הנערכת במערת השודדים מתחיל מרד נגד מנהיגם הטוב שמבקש לשחרר את הנערות, שוב משתלטים הטורקים, שוב הנערות נמכרות להרמון הפאשה. והסוף כמובן טוב: השודדים המחופשים, משתלטים על ההרמון, משחררים את הנשים ומפליגים להרפתקאות חדשות.

אבל בעיקר זהו בלט שנשען על סיפור אגדה על שפחות, פאשות, חטיפות, ורדים מורעלים וספינות טרופות שהדבר היחיד שיכול להציל אותו משיממון הזמן הוא להפוך אותו לחוויה בלתי נשכחת שמוכיחה, לכל מי שהספיד את הז’אנר, שקלאסי זה קלאסיקה, זה או רהב פיוטי או רקדנים מעולים ובעלי כשרון תיאטרלי שמעופפים ומטופפים בקלילות שחורצת לשון לחוקי הכבידה.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, ונדמה שבהפקה הזו של בלט ליאונינג שהגיע לרגל חגיגות 25 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין סין לישראל, לא השכילו ללכת עם הזמן, כלומר לשמר כלשונה את היצירה הקלאסית אך לתבל אותה בכשרונות חדשים. אי אפשר היה באמת להאמין למה שהתרחש על הבמה או לפנטז על אגדה מהנה, שיש בה שיאים דרמטיים. הכל היבהב בתוך איזו הפקה מצערת. מצערת משום שהתפאורה היתה עלובה ברמה של הצגת ילדים במתנ״ס, השימוש במחוות פנים וידיים עלה על גדותיו, והבמה היתה קטנה וצפופה מדי ללהקת בלט בסדר גודל כזה.

וגם אם הכל היה נותר נחמד ומנומס נותן תחושה של חמימות צבעונית, וגם אם היו רגעים שהסולנים ריחפו כנוצה או הפליאו בקפיצות סיבוביות, מפיקים את המיטב מהכוריאוגרפיה הלא מאתגרת, או מהמיומנות הסבירה של חלקם, קשה להתהפנט מאיזה יופי. ואם לא היה מדובר בלהעלות על הבמה בצהלולי שמחה ססגוניים סחר בנשים במאה ה-21, כשהרובד התרבותי הזה עדיין אקטואלי, כשהמציאות ממש לא עולה על כל דמיון, אולי אולי אולי הייתי יוצאת עם חיוך קטן. אשרי המאמין.