צלילים מהרחם, רחש של מאוורר תקרה, לחישת ‘ששש…’, צליל מונוטוני של מנוע מכונית, קולות פטפוט אנושיים בשוק ואפילו רעש של שואב אבק. אינספור אפליקציות מספקות היום רעשים לבנים שנועדו להרדים תינוקות בקלות וגם אותנו, אחרי שהסתבר במחקרים רבים שרעש רציף ומלא, מסייע לאנשים בסביבה רועשת לשינה טובה, יוצר מיסוך אקוסטי כללי, כשהרעש שמסביב מסיח, מפריע לנו.

״רעש לבן״ של להקת ורטיגו בשיתוף פעולה עם תזמורת המהפכה ובניצוחה של היוצרת ומייסדת הלהקה, נעה ורטהיים, עולה עכשיו מחדש אחרי עשור. התזמור החדש, שכולל מוזיקאים על הבמה שתוך כדי הנגינה גם משמיעים קול, רוקעים ומתופפים על הגוף, ביחד עם המוזיקה המקורית של רן בגנו, מניעה את התנועה כולה בתוך מתח ששואף להגיע לאיזה שקט הפנימי. 

בתמונת הפתיחה המרשימה שורה של פנים מפציעים מהחושך. התנועה איטית ומזדחלת מזכירה תנועה של חיה. וכשהעיניים מתרגלות, מטפסים הגופים על כסאות בר גבוהים, מסובבים את הגב לקהל וחושפים ברקוד מקועקע על גופם. מחפצן אותם, מבהיר שגם להם כמו לכולנו יש תג מחיר.

וכמו תמיד אצל ורטיגו, העבודה אסתטית, והסטרוקטורה, אותן תמונות מלאות חיים שמתפרקות ונבנות, נאספות ללא מעט רגעים עטירי יופי. וורטהיים שומרת כבר עשור בדיוק על אותה שפה מיינסטרימית, חובבת תנועות אגן רכות מעוגלות ואמורפיות, גילגולים מהירים על הריצפה, והנפות גדולות באוויר, מעמתת את הרקדנים שוב ושוב עם כוח המשיכה. שני רגעים יפים במיוחד קשורים למעמדים חזותיים מרשימים: באחד, הרקדנים הבנים מסתדרים במבנה של חמש – ארבעה למטה ואחד תמיד מעליהם. בשני, אחת הצ’לניות יורדת מהטרסה המוגבהת של התזמורת ומתיישבת על גבו של אחד הרקדנים. הוא זוחל איתה על ארבע לרוחב הבמה והיא ממשיכה לנגן, מדי פעם ידה התקיפה דוחפת את ראשו מטה.

אבל אותה שאיפה ״לחדד את המפגש בין הרעש הלבן שסביבנו ובין הלמות הנפש״ נקלעת כאן לתוך מאבק כוחות עיקש בין הרקדנים שנלכדו כמעט מההתחלה בתוך מחול מהיר ואלים לבין מהפכת התזמורת. כאילו שנקלענו לתוך תנועת מצילתיים מחרישה שנדרש בה זמן לזהות הבדלים עקרוניים בין המהלכים האמנותיים של המוסיקה והתנועה, האסתטיקות השונות, ואז ליצור מחדש זיקות וקשרים מתוך השפע מלא רעשי הרקע. 

בסוף התחושה היא שהמוטיבציה חשופת השיניים, שבהחלט ניכרת כאן, לא הצליחה לתזמר ביחד את הכוח של הרקדנים עם העוצמה של התזמורת ולאפשר להם לגלוש ולפלוש אלה לאלה מבלי להשתלט. עד שמרוב רעש, היד הונחה על הדופק ולא מצאה פעימה.