אחד מהקוֹאַנִים” (חידות זן), הכי מפורסמים בעולם הוא: מהו קול היד האחת? מהו קולה של היד האחת כשאין במה להכות. כשכל דבר מכה בעצמו

יואל הופמן שספריו שימשו השראה ליצירה המשותפת של הכוריאוגרפית שרונה פלורסהיים והרקדן-יוצר יוחאי גינתון כמו גם החוויה של מדיטציית הויפאסנה כפי שמלמד אותה ס.נ גואנקה וגישתו של משה פלדנקרייז, פורם מעט את הקוֹאַן 

״מהו קול היד האחת? האם שמעת את קול היד האחת? מהו הקול הזה? ומהי אותה היד? אחרי שתהפוך לאפר, איך תשמע את קול היד האחת? או אם ידך תיכרת, אזי מה? האם היד היא מאחור או מלפנים? מה אורכה ורוחבה, עד היכן היא מגיעה היד הזאת? ומה על הקול-חסר-הקול של היד האחת? הרי שתי ידיים מוחאות כף, ואילו ליד האחת אין קול? מהו מקור הקול של היד האחת? האם קולה של היד האחת נעלה או אמיתי?״ 

הקוֹאַן משמש כמבחן או אתגר: המורה משמיע אותו לתלמיד, והתלמיד צריך להגיב, לאו דווקא במלים, בדרך שתעיד שהוא תלמיד טוב, מבין עניין. מקובל  לטעון שאין תשובה “נכונה” לקוֹאַנִים, ושתוקף התשובה תלוי בנסיבות, בזהות המורה והתלמיד וכו‘. אלא שבעוד הקואנים עצמם גלויים ברובם, התשובות הן

סוד: נזירי הזן נשבעים לא לגלות אותן, ומסורת שיחות הזן – כלומר הצמדים או השרשרות של חידות ופתרונות, קוֹאַנִים ותגובות – היא מסורת בעל-פה 

ובכלל יאמר הופמן, מבכירי החוקרים של המזרח הרחוק ומן הסופרים המקוריים והחדשניים ביותר שיש כאן, ש״זן בודהיזם הוא אחד מהיפים שבניסיונותיו של האדם להבין משהו. שלא כמו בפילוסופיה המערבית יש בזן תנועה. יריקה. שיר. מה לא? אבל מי שמרחיק עד סין או עד יפן כדי להבין את הדברים האלה דומה לאדם שמבקש להשתיק את צליל קולו בצעקה 

והסולו הזה, ״קול היד האחת״ שהתגבש ונולד בעקבות מות עידו גינתון, אביו של יוחאי, בתאונת דרכים בספטמבר 2016, מוסר את עצמו לאיזו טקסיות אישית אחרי שהשאלה הזאת – מהו קול היד האחת? – נשארת לדבוק בגינתון, עד שכל מה שהוא יעשה על הבמה מעתה והלאה כל  מה שהוא יאמר יהיה כבר ספוג בקולה של היד האחת, עד שיהיה נדמה לכולנו שמאז ומעולם תמהנו על כך, מאז ומעולם עמדה השאלה הזאת מולנו כמו איזה מלמול מונוטוני של ילד, כמו צל חולף, כמו סימן מבליח. כמו שאלת-חיים המופיעה במרומז, לא באותו טון דרמטי שכולנו רגילים אליו: “להיות או לא להיות?”, אלא יותר כמו תימהון שאין לו סוף ואין לו הכרעה

כל מחוות גוף על הבמה משיבה לשאלה. אחת אומרת הכל, אחת מבטלת את השאלה, אחת מחזירה את הגוף לאיזו שיגרה כששתי הידיים נעות כמטוטלת או מבטאת מילים בודדות המורות על דברים בפשטות: הנה היד, זה אני, באמצעות צירופים לא-צפויים של תנועות גופניות. 

ויש גם מערכת שלמה של יחסים מרתקים עם כיסא שמעלה בסופה את המשפט מתוך ספרו של הופמן ״קורות חיים״: ״לכמה חלל נזקק אדם עם כיסא וכמה חלל ניתן לו״. ולמרות הנסיון לשמור על איזו התהוות מתמדת, על מבנה פרום שתומך ברתיעה של הזן מרציונליות ומחשיבה דיכוטומית, המבנה המקוטע של היצירה מרגיש שרירותי, וחסר משמעות במקום לתת לנו תחושה שהוא רפלקסיבי. מה שלרגעים מקשה עלינו כצופים להשתכנע, להפנים 

היתרון הגדול של גינתון כרקדן הוא היכולת שלו ליצור לאורך הסולו הלך רוח אסוציאטיבי-אינטואיטיבי של מעשים ופעולות שהם דיאלוג חי ולא דיקלום של תשובה מן המוכן. ודווקא בגלל זה הפנייה אל הקהל והפיכת נציגים מתוכו לשותפים בעבודה, מחטיאה כל כך. מונעת מתוך רצון לממש את הציפיות השכיחות המקובלות היום של שבירת הקיר הרביעי בעבודה שהיופי בה הוא שאין בה קירות. שהנשימה של הרקדן ממשיכה להחזיק את החלל גם כשהוא לא נמצא על הבמה. שכדי להזכיר קיר, מלבן של אור נפרש בעומק הבמה כדי שהגוף יהיה מונח עליו. כי מה שיש בה בעבודה הזו, ברגעים היפים שלה, הוא בדידותו הגדולה של הגוף בעולם, סערותיו, ותהומותיו ומראותיו המפליאים. וכשקיומו כאן חמקמק כלטאה, הוא מותיר זנב מפרפר בידינו.

ואולי בסוף המחול הזה, גם לכם תימצא תשובה, אולי גם אתם תוכלו להשיב, בדומה לתלמידי הזן בספר האומרים למשל: ״כל כברת האדמה הזאת אינה אלא מוט ברזל״ או ״אני יושב כאן לרגע בגלל העצים והאביב״. או אולי המשפט של הפילוסוף ויטגנשטיין החותם את מאמרו ה״טְרַקְטָט״ משנת 1921 נותן תשובה לא רעה לקוֹאַן הזה: מהו קול היד האחת? ״מה שאי אפשר לדבר אודותיו, עליו יש לשתוק״