“קאובוי” יצירתם החדשה של ניב שינפלד ואורן לאור, מתחילה מאיזה דימוי אחיד, דביק, משועבד כולו לסנטימנטים, לאיזה סימבוליזם שחוק עד דק, אחת מקלישאות ייצוג הגבריות בתולדות המערב- ה׳קאובוי׳. שוליה של מגדל פרות שכולו גבר גבר, החתיך הקלאסי, בלונדיני כמו שמש, מוצק כחבילת חציר, בעל ערכים פשוטים.

שינפלד ולאור מצליחים ב׳קאובוי׳ לנפץ את הקונספט של גבריות אחידה. מבינים לעומק שלמרות שלכל הגברים יש במשותף גוף זכרי, ישנם אינספור צורות וביטויים של מגדר, כלומר דרכים “להיות גבר”. בעוד שזכריות היא ביולוגית, גבריות היא תרבותית. גבריות היא מבנה מגוון, משתנה, אפילו בלתי-יציב. כלומר, גברים לא נולדים עם גבריות כחלק מהמטען הגנטי שלהם, הגבריות היא משהו שהם “מתורבתים” אליו. ומשם קצרה הדרך לפתיחת לקסיקון קלישאות הגבריות השלם.

אז על מה יכולים גברים לדבר בנוגע לגבריותם? ובכן, כפי שניב ואורן מציעים – על הכל. על משיכה, תשוקה, פגיעוּת, תוקפנות, ייצוגי גוף, דרישות לעמוד בתקן הגבריות ומחירם, החשש מאובדן ומנטישה, הפחד להיפגע, איך מבקשים מגע, איך ניגשים למגע, איך נמנעים ממגע כשלא רוצים, על שרירים ושומנים, על הלגיטימיות של החריגוּת, על אחוות גברים, על יופי וכוח גבריים, על מהן בכלל תכונות גבריות, על מה שמצפים מגברים לעשות, על מה שהם חולמים לעשות, על ציות והערצה, על גבריות ולאומיות, על הציפייה האוטומטית שיקריבו את עצמם למען נשים וילדים, על מה שהם אוהבים בגבריות ועל מה שנמאס להם בגבריות. רשימה ארוכה־קצרה של כל מה שנסדק בתקופתינו.

אחרי הפתיחה המתקתקה המלאה ברקיעות, חבטות על השוק והרמות רגליים קלות לצלילי מוסיקת קאנטרי מתחילים להצטבר לא מעט חומרי נפץ בעבודה הזו. החלקים השלמים והיפים ביותר הם אלה שעוסקים בלאומיות.
שלושה גברים בלבוש בוקרים נעמדים בתוך הקהל ומתייצבים בתנוחות שמזכירות פסלים מלאי פאתוס. ברקע מתנגן קטע מהיצירה Die Moldau של המלחין בדריך סמטנה שככל הנראה שימשה השראה להמנון “התקווה”. במרכז הבמה עומד הרקדן הרביעי, ג’ואל בריי בתחתוני בוקסר שעליהם דגל מולדתו אוסטרליה, ומתאר את חייו בישראל זה שמונה שנים כעובד זר. ככל שהצלילים הולכים וגוברים ונשמעים יותר כמו ״התקווה״ כך תנועותיו ומלותיו הולכות ונעשות נואשות יותר, מתרסקות לתוך התוהו.
החלק המבריק ביותר מגיע אחר כך כשהשלושה נעמדים בתנוחות המזכירות כרזות של פועלים עבריים חסונים בסדרת פוזות חלוציות וממלכתיות. לאור מפשיל את מכנסיהם של ירושלמי ושינפלד, אחד מהם נשכב על הרצפה והשני מלפף את מכנסיהם המופשלים ונעמד מעליו בעמידת ידיים. יחד הם יוצרים מגן דוד מהמכנסיים המופשלים, שצלעותיו הן רגליהם החשופות וקודקודיו הם תחתוניהם של השניים. הצבה המייצרת רצף אילם של התנגדות למלחמות ולכיבוש, עמדה אמנותית הומו-אירוטית יציבה של מחאה אל מול הנקרופוליטיקה.

ויש את החלקים האחרים בהם הגוף הגברי קורס לתוך המקומות הפרטיים האישיים כששינפלד מתפקד כילדה דלגנית עם נעלי ריקוד ורודות המחללת לסירוגין בחליל או מחזיקה אצבע בפה במבוכה. מנסה להרשים עם ״שיבולת בשדב כורעה ברוח״, אבל נרפית שוב ושוב לתוך איזו ביישנות של ״צדיק כתמר יפרח״. וכך גם קטע הסיום הדראג- קוויני לשירה של קייט בוש ״בבושקה״ המדבר על אישה המבקשת לבדוק את הנאמנות של בעלה. כמו בקליפ המקורי של בוש גם כאן ירושלמי מנופף בחרב בתחתונים ואת תפקיד הקונטרבס המסמל את הבעל הסורר, ממלא שינפלד המושלך לריצפה שוב ושוב על ידי לאור כמו בובת נַחוּם תָּקוּם הממהרת לחזור לעמידה. ואולי כל זה, אימוץ הזהות הקווירית, הוא המערב הפרוע החדש.

יש משהו נינוח ומהנה בצפייה ב״קאובוי״. ואם הנושא שלה היה לקסיקון קלישאות הגבריות השלם – ההנאה היתה יכולה להיות שלמה. אבל זו עבודה שהכוח שלה הוא לא באיזה צער זהות לאומי כללי אלא באינטימי, האישי, הפרטי וככזו הטעות המרכזית שלה היא הנסיון לתקשר עם הקהל.
הנסיון להצחיק אותנו במונולוג פתיחה מפולפל, הנסיונות של שינפלד להרשים בקפיצות כושלות של החלפת רגליים באוויר, הצורך להיות ניזונים מאיתנו הצופים כדי לחזור ולתדלק את עצמם, כל אותם מאמצים נדיבים במיוחד המחכים לפרץ הצחוק שלנו, פוגעים בעוצמה המצטברת.
כי כל אותה הפניית מבט אל הקהל יוצרת חום של אש גלויה המתכלה בבת אחת, לא מאפשרת לרקדנים צלול לתוך איזה עומק בתוך עצמם. ו״קאובוי״ היא לא עבודה שצריכה גירוי חיצוני כדי לפעול. חומרי ההצתה המתקיימים בתוך כל אחד מהרקדנים ובתוך מערכת היחסים האינטימית של הארבעה הם הדבר, וזה לא בגלל שנפל כאן בינינו דבר אלא בגלל שנכרתת כאן ברית.

וגברים, האם הם יוכלו להשתחרר מנשל הנחש הישן ולהצמיח עור חדש, מותאם יותר ובסופו של דבר גמיש וחזק יותר? ימים יגידו. בחוץ, העולם עדיין חוגג את פסטיבל הגבר, והעתיד הקרוב והרחוק, תמיד יותר מבטיח עבורם.

קרדיט צלם: גדי דגון