בשביל לאכול יפה יפה הכל מהכפית שהכוריאוגרף בוריס אייפמן מגיש לפינו, צריך לאהוב מלודרמטיות, ראוותנות לשמה, גודש ויזואל, ואמוציות מוחצנות המלוות במחוות גדולות ועוויתות פנים מרובות. כי על הבמה של אייפמן, שמנהל רומן ארוך עם הקהל הישראלי ומגיע לכאן עם להקתו בפעם ה-14, אין רגע דל.

אייפמן שתמיד נזקק לקב סיפורי, עלילה תיאטרלית כדי להשען עליהם, בוחן ב״צ‘ייקובסקי, בעד ונגד״ כיצד המאבקים הפנימיים של המלחין נתנו השראה למוסיקה שלו. אז מי היה אותו ילד פלא שהאומנת שלו כינתה אותו בשם ׳ילד-חרסינה׳, שהחל ללמוד פסנתר בגיל חמש והפך למלחין ולמתזמר צעיר ומבטיח כבר בגיל 23, שהלחין מוסיקה ליצירות רבות עדינות ונפלאות כמו אגם הברבורים, היפהפיה הנרדמת ומפצח האגוזים.

אייפמן שמבקש לקחת את הקהל עמוק לתוך דמיונו המעונה של המלחין פותח את המחול עם צ’ייקובסקי המתפתל במיטת המוות שלו, מעונה על ידי עברו באמצעות דואט עם האלטר-אגו שלו. שני הגברים לבושים בכותנות לילה לבנות וארוכות והמיטה הופכת מוקד לרוחות מהעבר שמופיעות בהפשלת סדין או מגיחות מתחת למיטה. 

וכמו תמיד מרשימה היכולת של אייפמן להשתמש היטב בחלל, לבנות פרקים קבוצתיים מורכבים כשהוא יוצר התכה בין היצירות של צ׳ייקובסקי לביוגרפיה שלו. כולא אותו בתוך היצירות שלו, מעמת אותו עם שורת ברבורים, קלרה וחייל הבדיל והעכברים ממפצח האגוזים ועוד רבים אחרים. מערבב בין פנים לחוץ. מקפיד על רקדנים גברים יצירתיים וחזקים, אך התפקידים הנשיים מתפוגגים אצלו לתוך סטריאוטיפיים. רקדנים חזקים ומיומנים תמיד היו לו, אבל גם המרשימים שבהם מציגים טכניקה ראוותנית לשמה חוסכים בניואנסים דקים של גווני גווים של השפה.

השמועות הרבות על נטיותיו המיניות הולידו דעות שונות בקרב המבקרים. יש שטענו כי הסתיר את מיניותו ונישואיו הכושלים בשנת 1877 אל תלמידתו אנטונינה מיליוקובה היו ניסיון לטשטש את נטיותיו, ויש הטענו כי לא הסתיר כלל את מיניותו וראה את נטיותיו כחלק בלתי נפרד מאישיותו. הנישואים עם אנטונינה היו מעשה שצ’ייקובסקי התחרט עליו במהרה. הוא נטש אותה ימים ספורים לאחר החתונה, ומצבו הנפשי היה אז מעורער ביותר. רק שכנועיו של אחיו, מודסט, מנעו ממנו ברגע האחרון לשלוח יד בנפשו. אבל נטייתו המינית של צ׳ייקובסקי פחות מעניינת את אייפמן והטרגדיה הגדולה של צ‘ייקובסקי הם חיי אהבה מתוסכלים והתמכרות להימורים. מה שמאפשר לאייפמן עוד ועוד סצינות ויזואליות נוטפות דרמה של חתונה וליל כלולות שמחזיר שוב את המיטה המסתובבת למרכז הבמה, וטריו בין הזוג הצעיר והאלטר-אגו של צ’ייקובסקי בו הצעיף של אנטונינה הופך למלכודת, משמיד במהירות כל אשליה על רגשותיו של צ’ייקובסקי.

אחת הסצינות הנפלאות, היא משחק קלפים גברי סביב שולחן ירוק בצורת אליפסה, המנבא את מותו של צ‘ייקובסקי. מהדהדת ל”שולחן הירוק”, העבודה האקטואלית והעל-זמנית כאחת של קורט יוס, שנוצרה ב-1932 בתקופת עליית הנאציזם בגרמניה ועוסקת במוות. ונפתחה בתמונה בה ג’נטלמנים לבושים בחליפות שחורות ועוטים מסכות, יושבים סביב שולחן הימורים ירוק, כשהמוות הוא המנצח היחיד.

יש משהו מוגבל בכוריאוגרפיה של אייפמן, מה שגורם לו לעשות יותר-גדול יותר, צבעוני יותר,תוסס יותר. הסצנות מתגלגלות, זו רודפת את זו, והסטים מסתחררים מול העיניים. וגם אם פה ושם פרחו ניצני הפשטה מעניינים יותר, כמו הבחירה בדמותם של ברבורים שחורים גבריים להנכיח את השדים הפנימיים של צ׳ייקובסקי, אין כאן ולו לרגע את אותו מתח בסיסי ביותר באמנות באשר היא, בין כללים ושבירתם. ואין אצל אייפמן טיפת עידון אבל גם לא סכנה שננמנם תוך כדי צפייה ביצירה. הסגנון שלו דורש רק הסתגלות.