פוגות, הן צורה קפדנית במיוחד של רב־קוליות, הנוטה בדרך כלל להיות אנליטי־טכני. בתחילה קול אחד משמיע נושא, הקולות האחרים מחקים, חוזרים על הנושא בזה אחר זה בגבהים שונים. מהו אפוא המסר של אותו מבנה מוזיקלי ששימש השראה לכוריאוגרפיה של פינטו, ונתפס כמלאכת קומפוזיציה מתמטית כמעט,  אמנות שכופה על עצמה חוקים נוקשים ובכל זאת מולידה, כאילו באופן פרדוקסלי, הישגים שמטשטשים את הגבול בין התפעלות אינטלקטואלית ותגובה אמוציונלית. פוגה היא לא רק צורה היא מבטאת תפיסת עולם- תנועה מן הסדר אל הכאוס, פנייה אסקפיסטית בתוך עולם כאוטי.

פינטו, שחתומה הפעם על היצירה לבד אחרי הרבה שנים של יצירה וחיים משותפים עם אבשלום פולק, מבקשת בתוכנייה מהקהל לחזור אל אולם אירועים ישן שפעל שפעל אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת, לדמיין מה היה בו פעם, ולהחיות אותו מחדש בעיני רוחו. מנסה בכוריאוגרפיה מחושבת לשחזר “חיים שנמחקו, עולמות שנכחדו, מאורעות שחלפו ודמויות שאבדו. וזיכרונות שחוזרים להדהד בנפש כמו קול פנימי מרוחק“.

והתנועה הנוסטלגית הזו תתרחש בין מסך פנורמי שעליו מצויר נוף פסטורלי עם דוק של עצבות, מאת הצייר הפלמי לוקאס ואן ואלקנבורך, לבין הבמה הריקה שפסנתר חום ישן עומד במרכזה, מתפקדת כמצע כמעט נייטרלי לחיים שיתחוללו בה. ובמהלך כל הערב המסך הפנימי הזה יפתח ויסגר, מבדיל בין חוץ לפנים, בין הגוף החי לנוף הקפוא-אותו רגע שמציג ואן ואלקנבורך ביצירתו שאולי לא חלף מעולם, ובין ההשכחה לשיכחה, יחד עם ממד של ערגה עצומה לרצף.

והכוריאוגרפיה של פינטו היא היקסמות מתקתקה, ויברציה העשויה לעילא ולעילא. והיא יודעת היטב לטוות מעגלים ההולכים וקטנים אל עין המערבולת הסוחפת אותנו פנימה, רושמת ברגישות של רעידות הנפש רטט לא רצוני ולא אחיד של תנועה. נותנת לרקדנים להתערבל כבועות מוגדלות, או להסתחרר רוטטים ובה בעת יציבים, עם גוף נוזלי כמעט, המצוי במצב ביניים בין הגלוי לנסתר, מפיקים מתוכם אנרגיה ילדותית מתפעמת או זנית, בכוריאוגרפיה ותזמור של ניתוק. הגוף המכני שלהם תלוי במה שחיצוני לו, נע מתוך נגיעה או הטחה בגוף האחר, בפסנתר, בקיר, זקוק למגע ממשי במה שסביבו, לבל ימשיך להיעלם. נע בסחף של שמלות ארוכות אדומות, עטוף בתוך הנוסטלגיה, המיתוס, הרומנטיקה, יוצר סיפור אהבה מחושק ובלתי אפשרי של יחידים.

ושיתוף הפעולה בין פינטו לצ’לנית מאיה בלזיצמן, החתומה על יצירת הפסקול עובד היטב, מוסיף ריכוז מפעים של עושר. מצליח לקלף מעט את בד החליפה המחויט התפור היטב של פינטו, מחזיר אותנו למימד הפיזי, ממלא את החלל בליריות חומרית, שיוצרת לרגעים חיק להתכרבל בו.

העבודות של ענבל פינטו ואבשלום פולק היו ונותרו במחול הישראלי כאיים לעצמם (וטוב שכך), שעדיין קשה להחליט אם לשופטם לשבט או לחסד. העבודות שלהם מרובדות, מסתגרות, יפות כל פעם מחדש, והפן הרציני לעולם נבלל בפן הקליל, אבל אין בצפייה בהן חוויה כריזמטית. שניהם ביחד ולחוד ׳חוטאים׳ במחול וירטאוזי, קולח, סיפורי, סימבולי – עד שהם נסחפים בו בעצמם ומקשים על הצופה להחזיק משהו אחרי ההתבוננות.