משחק מחשב הוא לפעמים מקום גרוע מאוד להיקלע אליו. מדובר במצב שבו המודעות שלכם לסביבה שלכם קטנה, ובמקומה אתם מרגישים שאתם בתוך העולם הוירטואלי. שוכחים שיש לכם חיים אמיתיים. הפיתוי גלוי ומודע והוא כמלכודת דבש.

ככה בדיוק מרגיש מי שצופה ב”ניב מצהיב 3″, העבודה החדשה שיצרה הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטרו פריטאס ללהקת בת־שבע ועלתה בבכורה בפסטיבל ישראל. היצירה המתרחשת במתחם בנייה דמיוני אפוף אבק ופיגומים שמנוהל על ידי דמויות לגו, היא עבודה מהפנטת המהלכת קסם ויוצרת פחד בו בזמן. כי הכוריאוגרפיה של פריטס יוצרת גופים שאין בהם היררכיות, שאינם נשלטים בידי המוח ואינם פועמים רק בזכות הלב, משוחררים מאילוצים מציאותיים, עד שלא ברור אם הגופים האלה שלהם הם הגרסה החולה שלנו, בני האדם, או הגרסה העתידנית שלנו.

ובעולם של פריטס, כאילו החלל-הארץ קצת רוקדת, רוטטת, לא יציבה. והרקדנים לבושים כספורטאים: גרבים לבנים לרגליהם, משרוקית על צווארם, כפפות סגולות על ידיהם, וצבע לבן מסמן את הסנטר. מבססת גילוי וכיסוי, אילוץ כפוי מראש, שדי ברור שבשביל פריטאס, משמעת, חוק ושיטה זה רק בשביל להתפרע. ויש על הבמה המוארת באור חזק גם שעון שמראה את הדקות שחולפות, ולוח תוצאות שמשתנות ומתאפסות באופן אקראי, בכפוף לחוקים שלא ברור מה ומי מחליט עליהם.

הוויתור של פריטאס על יחסי כוח, מה שהגוף המחולל כל כך אוהב להפגין, משבש את המודל האסתטי המסורתי של המחול, מגיעה לאיזה דיוק בעיסוק שלה בגוף המתומרן ומנווט בתוך סיסטמות משטריות ואחרות. מציגה יקום של תותבים, תחליפים, שיעתוקים ושיבוטים, תקשורת ג’יבריש ואווירת אסון הלכוד בהיפר־פעולה ובקיפאון בה בעת. כל אחד מהרקדנים נאלץ לצמצם את עצמו, להתאים את עצמו לממדים הצרים של ארץ ושלטון ותחזוקה. מעין אומת בודדים, הנעה בתוך אוטומטיות של יחסים, ביקום בו אין דבר חוץ מהם. מה שהופך את רגעי שיתוף הקהל למיותרים.

יש בכך ביטחון עצמי רב, להישען על מעט. לבלום את תנועת הגוף המשוכלל של הרקדנים בשיא כוחה, את הטבע היפה, לטובת הסטטי, הממוכן. לטובת עולם שנברא כולו מסדרה של פעולות עקביות, צייתניות ושקדניות, חפות מאקספרסיה ואפילו מאמפתיה ברוח תשוקת המיכון מחסלת-העצמי.  וזה עובד. היחס בין יתרי המשולש שבנתה פריטס מתפעל את החלל, את הרגש, את המדומיין הקולקטיבי, בהצלחה. וכמה חבל שבסוף יש התפרקות של הרקדנים לייצוגים רדודים הזזים ׳היטב׳ ושרים, זאת אחרי שפריטס ניסחה עבורם במשך תשעים דקות גנטיקה.

זו עבודה שדורשת מאיתנו משהו, דורשת מאיתנו לדרוש לא רק את מה רואים אלא מאיפה רואים, לפצל את נקודת-המבט. וזה בטח לא מהנה למי מאיתנו שאוהב שיש רק דלת אחת לכניסה ויציאה. העבודות של פריטס מציעות עולמות אינטראקטיוויים מלאי דמיון, שלמעשה מורכבים מאוסף של תמונות יפהפיות. הבעיה היא שכדי להתמסר צריך סבלנות אין קץ, ובהחלט לא קל, ואפילו מפרך לעתים, לפתור את החידות הסובלות לא פעם מסוג של חוסר היגיון. אבל זה שווה את זה.