“מתיאוס פסיון”, יצירתו הקאנונית של יוהן סבסטיאן באך מ-1727, היא אורטוריה לקולות סולו, מקהלה ותזמורת, המתארת את סיפור צליבתו של ישו בעקבות בגידתו של יהודה איש קריות לפי הבשורה על פי מתי מתוך הברית החדשה. התכנים המורכבים של היצירה ליבו במשך מאות שנים את השנאה כלפי היהודים והיא נתפסה כבעלת יסודות אנטישמיים.

גינץ שבחר למקם את היצירה שלו בעתיד, בשנת 2727, אלף שנים אחרי חיבורו של באך, הוא הכוריאוגרף השני אשר התמודד עד כה עם היצירה המאתגרת הזו. מי שקדם לו הוא הכוריאוגרף האמריקאי ג’ון נוימאייר שהעלה עם בלט המבורג בתחילת שנות השמונים, עיבוד בימתי ששקד להמחיש ככל האפשר את ההתרחשויות של הסיפור. אלא שבניגוד לנוימאייר גינץ לא התכוון להביא את סיפור המעשה עצמו, אלא השתדל ליצור מעין דיאלוג עם הרעיונות של הטקסט דרך סיטואציות שבהן קבוצת אנשים נאספים ומספרים את סיפור הפסיון.

הפרויקט שמומן על ידי חברת התרופות באייר לבקשת מקהלת כנסייה בוופרטל, עלה בחודש מרץ בבכורה בגרמניה בהשתתפותם של עשרות נגנים, מקהלה וסולנים בנוסף לרקדנים. ולפני חודשים ספורים עלתה הגרסה המלאה גם בירושלים ובבאר שבע. הגרסה הנוכחית היא הגרסה המצומצמת בה הרקדנים מופיעים לצלילי פסקול שהוקלט במיוחד על ידי ההרכב המקורי בגרמניה.

ואין כאן כמעט מימוש קונקרטי של התרחשויות – אין צלב על הבמה בכלל ואין צליבה ממש, הדמות העירומה שמתגלה מתחת לסדין לבן בפתיחה נישאת כשידיה פרושות לצדדים מסמנת צלב. כבילתו של ישו מסומנת שוב ושוב על ידי שילוב והצלבת ידיים. גופי הרקדנים משלימים צלבים בעזרת זרועות חשופות. חלוקי נחל שחורים מסמנים את הסקילה, ולפתע בקומפוזיציה שמתארגנת במהירות הרקדנים משחזרים במדוייק את ה’סעודה האחרונה’ של ליאונרדו דה וינצ‘י, קופאים בה לרגע.

עוד שינוי חשוב שיוצר גינץ הוא משנה את הסדר המקורי של היצירה והיא מתנהלת מן הסוף אל ההתחלה כשהוא שובר את המהלך העלילתי של הפסיון שעיקרו ושיאו הוא צליבת ישוע בעידוד המון יהודי בירושלים לפני 2,000 שנה. גישתו הכללית של גינץ היא הצגת סיפור הפסיון כדרמה פנימית של אדם עם עצמו. אדם באשר הוא אדם יכול להתלבט, לחטוא, להתחרט, להצטער. ייוצר טשטוש של ההבחנה בין המאשים לנאשם, בין ההורג והקורבן. כך שגם ישו מצטרף למקהלה שדורשת לצלוב אותו. כולנו ישו. מה שמטשטש את היסוד האנטישמי המובהק של הסיפור כדי להפוך את המסר להומניסטי אוניברסלי.

בעזרת התאורה היפה של ירון אבולעפיה, קומפוזיציות חזקות ומרשימות, ורקדנים שעומדים בכבוד רב במשימה, מציב לנו גינץ יקום רגשי מתפקע שכולו דרמה אינטנסיבית. כמו בעבודות הקודמות, גם בעבודה החדשה שלו ניכרת התנופה האקספרסיבית הרגשנית והשפה הסימבוליסטית הדשנה. ואין ולו לרגע תנועה לשם תנועה, נקייה מפאתוס, אפילו ההליכה החוצה את הבמה פומפוזית. 

והרקדנים אצלו לעולם דרמטיים, ניצבים כמונומנט או כנציבי מלח, או מתנחשלים כנהר. יחד עם זאת ב”מתיאוס פסיון 2727“ ניכרת באופן ברור קוהרנטיות בדרכו האמנותית של גינץ. הדרמטיות הסנטימנטלית, ההתכתבות עם מוצא משפחתי וההתחשבנות עם הקונפליקט שבין קדושה לבין חילון, בין כיליון לגאולה, מתקבלים כאמירה אותנטית, מספיק מופשטת, ולא ריקה מתוכן. כשזה מצליח, זה מלא ברק. כשזה פחות מצליח, הניסיון הסוחף והנלהב להנכיח בחלל רוחניות ומלנכוליה, משווה ליצירה אווירת יראה נוסח יד ושם.