טקס הוא נושא מרכזי בתרבות, ורובנו, גם אם נרתעים ממנו, נמשכים אליו בעבותות. טקסים נותנים משמעות לפעולות שלנו, אנחנו עורכים אותם לתבנית שעם הזמן נעשית מוכרת, מפחיתים את הכאוס ומצמצמים את הפערים ואת אי המוגדרויות, על ידי שחזור של סידרת פעולות מאורגנות מראש. 

ונדמה שעבור תמיר גינץ התכלית המבוקשת של כל יצירות המחול שלו היא לחולל תהליך של ׳קידוש׳ מעצם העלתן לבמה הנבדלת מחיי היומיום, משמשות אותו לטרנספורמציה רוחנית, טיהור והתעלות;  אלא שהמחול חדל כבר מזמן לתפקד כ”מקדש” והכוריאוגרפים שלו חדלו לתפקד כ”כוהנים”. ובהתאם, גם החוויה שלנו הצופים איננה מאשרת בקלות טקסיות במרחב נשגב ו”אחר”. ואנחנו מצפים שהחזרה והשחזור שהם לב הטקס יחשפו במרכזם גם אדם – היותו פגיע, בן תמותה, אנושי.

יצירתו של גינץ “מנמוזין”, משלימה את הטרילוגיה שהחלה בעבודה“במדבר דברים” ו”לא נודע“, ושואבת גם היא השראה ממציאות החיים הקשה כאן, דרך בחינה של יחסי הקולקטיב המתלהם עם היחיד שבכוחו לחולל שינוי. “מנמוזין”, בתם של גאיה ואורנוס הייתה אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית. היא נחשבה לאחת האלות רבות העוצמה שהופקדה על זיכרון החוקים והכוחות של היקום, של מעגל החיים ושל הדרך שבה יש לחיות בעולם. המיתולוגיה מספרת על זאוס, מלך האלים, שביקר אצלה במשך תשעה לילות רצופים. התוצר של ביקורים אלה היו תשע המוזות של היצירה והאמנות.

וגינץ מחזיר ביצירה כל רקדן אל הזיכרונות המשמעותיים ביותר בחייו, מתעקש על זהות אישית מול העדר. הסולו הפותח מבוצע לצלילי שיר ילדות הונגרי. ברגע אחר, אחת הרקדניות שרה בצרפתית, הרקדנים האחרים נעים סביבה, התנועות שלהם חוסמות אותה, עד שהיא מוותרת ונטמעת בסחף הקולקטיבי. עוד כיבוש מסוג אחר, חדירה כוחנית אל הגוף, מתרחשת כשרקדנית בשמלת ערב אדומה הנקלעת למעגל רקדנים גברים החגים סביבה, אין הם מבקשים לא יופי ולא אמת. לא כעת. הם עורגים לתענוגות העור. אקט של ניצול, שאנשים שחווים אותו באותו זמן, הקורבן והמקרבן, לא מבינים עד הסוף את ההקשר. הקבוצה שמתאגדת כנגד היחידה יוצרת תחושה של חוסר נוחות אפילו בלי להבין את העניין המיני. עצם זה שיש את ה’אנחנו’ ויש רק אותה, ואין מציל. ומה שמטריד במיוחד ברגע הזה הוא שהפתרון של הקורבן והמקרבן, יכול לבוא רק מהכיוון של מתן לגיטימציה לשיכחה זאת במקום הלהיטות שיש לנו אחר העצמת הזיכרון. 

וזה רגע שהוא מפתח חדש בשפה התנועתית של גינץ שמהר מאוד מוותר וחוזר לאותו מקום בטוח בו המון יפה נע יחד בתוך מבנים קבוצתים מוקפדים, במחוות טקסיות, באוניסונו ממושטר ומלא אנרגיה, מסתחררים בגלימות הנזיריות שיצרה ענבל בן זקן, לצלילי המוסיקה הנפלאה באמת שיצר אבי בללי במיוחד לעבודה. ודווקא רגעי הסולו הם כמו הקיר האחורי העשוי אריג דק ומחורר שמזכיר תחבושת, בדרכם הצלולה והמאופקת נשארים כאן כדי לספר. אלימות, ומהפכה, ומוות, וחרדות. אבל אצל גינץ הכל בסוף חוזר אל ההתמודדות הלירית-טקסית, התמודדות שככל שהיא חמורת סבר ומלאת כבוד, ככה היא מעידה מבחינתו על רצינות ועומק.

וחבל, כי לא תמיד זקוק המחול לתיאטרליות מעוררת יראה, מלאת שקט טקסי, כדי להרחיק את הצופה הפוטנציאלי מהבלי היום-יום הפרוזאיים, לעזור לו להתכונן, לכונן את עצמו, להיטבל באותנטי. הגיע הזמן שגינץ ימשוך אותו שטיח-הקודש מתחת למחול שלו, ובמקום להתאהב בטקס הממלא אצלו לעולם את מקומו של הבלתי ניתן להיאמר, הוא יסכים לתת לרקדנים שלו להזיע, להתנשף בקול, לשתות מים, להתלכלך, על מנת לצוד את לב המאמינים בו.