עכשיו, במסגרת עונת המחול הבינלאומית בסוזן דלל, הכוריאוגרף שרון פרידמן שרקד בעבר בקיבוצית ובורטיגו, מגיע בפעם השניה עם להקתו ממדריד ומעלה כאן עבודה חדשה. כל הדרכים’ או ‘All Ways’ במשמעות ׳תמיד׳ בצמידות באנגלית, מתחילה כשבוקעים מתוך האפילה שני אורות זעירים. כמו חיפוש תועה מעומק החיים, מצטרפים לשניים עוד ועוד אורות עד שאנחנו מבחינים בשבעת הרקדנים האוחזים בהם. 

ותמונת הפתיחה היפה מאוד ממשיכה להחזיק איזה מתח, כשבמרכז הבמה ניצבת רקדנית בודדה תחת אלומת אור, גוף התחרה שלה מתערער כל פעם מחדש כשאחד הרקדנים חולף לידה בריצה שמסחררת אותה, מפנה אותה לכיוון אחר. יוצרים הפרעה הופכים את המרחב הרצוף דרכי מילוט למלכודת.

ואצל פרידמן שמבקש לחקור ב״כל הדרכים״ את האוטופיה של ההרמוניה הנצחית, הכל הוא חגיגה סוחפת, אינספור מבנים משתנים של סופה, בליל שלם של דימויים שלא מצליחים לתת מזור לגוף ולנפש. עד שנדמה שבחלק הראשון של העבודה פרידמן ניסה לגרש שדים רק כדי לקרוא להם לשוב.

שפת הגוף שמאפיינת את כל העבודות של פרידמן. בנויה על ‘קונטקט אימפרוביזציה’, מעין נצר שמלווה את המחול העכשווי הנטוע בתנועות החברתיות והפוליטיות של תרבות הנגד בשנות השישים בארצות הברית, ובנוי בעיקרו מרקדנים הבוחנים אינסטינקטים של הישרדות ותגובה. האלתור במגע הוא טכניקה ממוקדת-גוף, המכונה גם ספורט-אומנות, בה עיקר תשומת הלב מופנה לתחושות הפיזיות ולמודעותו של הרקדן. והיא מתבססת על על הבנת המכניקה של הגוף, כח כבידה, מנוף, תנופה וכח צנטריפוגלי, מה שמאפשר לפרידמן ליצור במחול שלו קומפוזיציות בהשתנות, בתוך דינמיות בלתי נגמרת.

והם נפרדים ומתנגשים, נאחזים ומשתחררים, מטפסים ומרחפים קלי משקל מתוך העלטה, או צפים מתוך שמיכת האור שנחה נמוכה על ריצפת הבמה. כאילו שבכל גוף אחר יש עבורנו את פוטנציאל ההצלה. ויש רגעים שמזמנים חוויה חושית מענגת, הגורמת לנו כצופים להרגיש שאנחנו פוסעים בתוך קליידוסקופ אבל המערבולת הגועשת הזו מתחילה בשלב מסויים לללכת לאיבוד בין המוסיקה האפקטיבית של דנסקי ועידן שימעוני לבין התאורה הטוטאלית החושית שיצר עפר סמילנסקי. בהחשב בזה שזו עבודה שמדברת על הרמוניה היא בעיקר נשארת כזאת שמוציאה קיטור, לא מגיעה לכדי אחדות שהיא מעבר לקולאז’, לא באמת מעמיקה מעבר לטכני אל המהות הפנימית, ובהחלט לא מצליחה להסיט את הסיפור הפשוט אל איזה רובד מטאפורי. לא מספיק טקסט מלווה ניו-אייג׳י מתקתק ונאיבי כדי לתת לנו ולה משמעות, מדברת על זה ש״הדרך עשויה לקחת אותנו אל מקומות שבהם הכל אפשרי, בהם העבר והעתיד מעצבים חלום בהווה, היכן שהאהבה היא בלתי נמנעת, דרך שבסופה אנו פוגשים את עצמנו״

זה בהחלט מעניין לראות עבודה המבוססת רק על תנועה טהורה של  התנהלות גוף חופשי ומשוחרר ועם זאת טעון אנרגיה, אבל נדמה שהכוריאוגרפיה של שרון פרידמן מתחיל להראות תקועה באקורד אחד, רווי.