פסטיבל אינטימדאנס מצליח בשנים האחרונות להתחדש בחיק עצמו ולהצמיח חוטרים חדשים. השנה בחר הפסטיבל לעסוק בפרספקטיבות שונות של התנגדות. התנגדות כנושא, כמושא, כחומר תנועתי, כמרד ככניעה, כדבר מחויב מציאות או בלתי ניתן להשגה. אני לא בטוחה שכל העבודות אכן הצליחו להתנגד למשהו אבל הפסטיבל בהחלט יצר מרחב אמנותי מעניין שאינו מחליק בנוחות בגרון, מביך לעיתים, צורם לעיתים ומשאיר משהו שעוד אפשר לחשוב עליו למחרת, וזה בהחלט הישג.

“WHICH DANCE” של עדו פדר הוא דואט מצחיק ונוגה, המצליח להדק תימה מורכבת של ׳האישי הוא פוליטי ולהפך׳.  זו עבודה שמתגנבת מאחור כדי להסיט את מבטנו למה שאינו עיקר- להיכל הפקידות הצה״ליות, אותן חיילות שנגזרה עליהן מונוטוניות, שכפול וחזרתיות המשרות דכדוך. הפקידה היא לעולם קפקאית, באה כוחו של הסדר והמשטר, גילום אנושי של שרירותיות עקרה בעולם. והיקום סביבה, מעין טרמינל נטוש או אפסנאות בדמדומים, אנדרטה לטופס החסר או הלא חתום. ובהתחלה עוד נוצרת ציפיה שיקרה משהו, אווירת המתנה לאירוע, לדרמה או לפתרון. אבל שום דבר מאגי או פנומנלי אינו קורה — המערכת כה מזוקקת עד שנדמה כי היא פועלת מאליה, ותפקידן ההירואי של החיילות מצטמצם להגשת קפה, קרב פומפות או תנועה מזדמזם בחדוות השינוע לצלילי מוסיקה מזרחית פופולרית: ׳יש לי סיכוי להינצל׳ או ׳יש בי אהבה והיא תנצח. ותנועת הכתפיים, זו שממשיכה ומרעידה את החזה, אם נהיה מוכנים להתמסר רגע לרגשנות, היא לב העבודה כולה. קונפורמיות מייאשת, של אוטומטיות מוטורית.

ומה שחותר מתחת לכל זה בחוכמה הוא הסולו “מכשפה” בביצוע מרי ויגמן אלא שכאן במקומה רוקדת שיר חכם כשהיא עוטה מסכה לבנה, יושבת על הרצפה, מתקדמת תוך רקיעות ומבטאת את המתח והכעס הנאגרים בתוכה.

הסולו “יש לזה קול” של שירן ביבי עוסק ׳במתח בין שפות, בין קול ותנועה, מרות ומשמעת׳.

ביבי שהוריה חרשים, משתמשת בטבעיות בשפת הסימנים יוצרת לרגעים סימבוליזם עז בין תנועות שאומרות את אותו דבר: ערבי ומלוכלך, יהודי וישראל, אלוהים ומשוגע. והיא מצליחה לומר דבר מה עקרוני, דבר מה שחורג מעבר לשבלוני, והרעיון מרתק, אבל העבודה עדיין בוסרית ויש תחושה בסוף של חומר מבשם במקום עיסוק וחקירה ממשיים ומעמיקים.

“קיור ציר” מאת ובביצוע מיכל סממה הוא סולו מתומצת ומצמית. בעירום מלא, צמודה לקיר. מתקדמת סממה בחלל. סממה הופכת את הקיר לציור. זוחלת לפינות החדר, נופלת משולי המדרגה. עוברת, מזדמנת ומתחרטת ושבה. מצטנפת ככדור. ושורקת כל הזמן במשרוקית בקול חלש שנדמה שהתייאש מהדיבור. לרגע היא עוצרת, נשארת שרועה כך על גבה בחוסר אונים. הבטן חשופה מאוד בתנוחה זאת, גם אברי המין זמינים. כל מה שאדם מנסה לגונן עליו, חשוף למגע, ללא שליטה, מביך כל כך. ואפשר לוותר על המבט ולהסתובב בחלל אבל היכן שלא נעמוד, זו תהיה עמידה שגויה- חומסת. לא תמיד ברור מה המוטיבציה שמניעה את סממה להיות חשופה ככה, מה שהופך את העבודה לסיזיפית-אף רגע אין אמון הדדי שמצטבר אלא רק חשד הדדי. בסוף קשה להכיל את המבט של הקהל עליה וגם קשה להכיל את המבט של עצמנו עליה, גם אם אלה עיניים שיודעות להביט בחמלה וגם לזהות את שיוויון הנפש של העולם. סממה מעלה כאן בירור נוסף ואמיץ של גבולות האמנות, רגע שבו מופק בכל זאת משהו ממקום שאי אפשר להפיק ממנו דבר.

סתיו מרין בסולו “אני רק שאלה” מתיכה מלל אינסופי לתוך תנועה. שופעת הצהרות והכרזות בומבסטיות, פתטיות ורגשניות היא משתמשת בטקסטים של יואב גלנט, קובי אוז, נטע ויינר ויוסי גיספן, ומגוללת באינטנסיביות עלילה שעטנזית שיש בה כמיהה מופרזת לאיזוטריה הירואית שלא מתכוונת כלל להיות ׳משכנעת׳ אלא דווקא להדגים את המלאכותיות. והיא נפלאה מרין- הרטוריקה היסטרית, הטקסטואליות חולשת, והתיאטרליות מידתית קלה לעיכול, מסתובבת באיזה לופ פנימי. נקודת התורפה בעבודה הזו היא שהיא עובדת רק פעם אחת, בפעם הראשונה, אחריה אנחנו כבר יודעים מראש אילו טקסטים הולחמו ומי ומה נמשך בחוטים.

קרדיט צלם-גדי דגון
קרדיט צלם-גדי דגון