Copyright Rania Moslam

 

הבחירה לפתוח את פסטיבל צוללן, הפסטיבל השנתי למחול עכשווי, אשר מעלה מופעי מחול ופרפורמנס בולטים ובעלי קול ייחודי מהארץ ומחו”ל, לצד סדנאות ואירועי שיח, לא היתה יכולה להיות מדוייקת יותר. כי ״הבנים של סיסי״  מאת הכוריאוגרף האוסטרי הצעיר סימון מאייר, היא עבודה חכמה ומלבבת. מחול בו ארבעת הרקדנים הם אלילים הנבנים ומנופצים שוב ושוב דרך אותם ריקודי פולקלור השואבים סמלים לאומיים לחיזוק זהות ושייכות חברתית ותרבותית, מבטאים גאווה מקומית, בפעימה היסטורית הנידונה לחזור, מבשרת רע.

וזה מתחיל תמים כל כך, מוסיקת יודל סודקת את החלל וממלאה אותו בעליצות של פסגות אלפיניות. ארבעה גברים  שניים מגולחים למשעי, שניים עם זקן עבות, שרים ומנגנים ללא רבב על שני כינורות אקורדיון וקונטרבס מוסיקה עממית באיזו שלווה סטואית. אחר כך הם יסתחררו וישחזרו רצפי תנועה מהמחול העממי הבווארי, מושכים את הגוף עד קצה היכולת שלו כמעט עד טראנס. שוב ושוב הם יפרדו אבל יחזרו למעגל, מקפצים במשותף, רוקעים ומכים על גופם לפי הקצב, במבנה כוח קלאסי, במאמץ מיוזע של נשימה ושרירים. והם גם יתפשטו, איברי המין החשופים שלהם יפרמו לרגע את הקולקטיביות, מתנדנדים למעלה ולמטה, רק המקצב משותף. שומרים על טון אישי בלי טיפת מלנכוליה.

ככה במשך 75 דקות ברצף, באיזו אלימות פיזית בין שליטה לנשלטים הגוף יאדים, המוסיקה העממית היא הכוח המניע, אוסרת על הפוגה. ויש גם רגע שקט ודרוך בו שני גברים עירומים  עומדים קרוב, פנים אל מול פנים עומדים להתחבק או ליפול זה על צווארו של זה. אבל גם את הרגע היפה הזה תחריב הלאומיות העממית בשוטים, בחבל שמחזיק אשכול פעמוני פרות אלפיניות, עם קריסות חוזרות ונשנות על הרצפה. בתהליכי גומלין של אסתטיזציה־קטסטרופה בהזנה הדדית, שמזכירה לנו שהגיהנום הוא הזולת והאסונות הם בדרך כלל מעשה ידי אדם. באים חשבון עם התרחבותו של תהליך הפולקלוריזם שהסתמן בסוף המאה ה- 18 ובתחילת המאה ה-19 בעקבות מהפכות “אביב העמים” באירופה. מעלים באפינו ניחוח של ריקבון קל.

והכותרת “הבנים של סיסי” מתייחסת גם לקיסרית האוסטרית האהובה סיסי אבל זהו גם כינוי לגבר נשי, פחדן, ורגשן במיוחד, מה שמחזק את העובדה שהעבודה לא מוותרת על אף אחת מקלישאות ייצוג הגבריות בתולדות המערב, למן תמות הענק ועד סגנון ביטוי דק. מנסה לדבר על גבריות ומיניות על הטרוסקסואליות לבנה ונורמטיבית אבל היא גם תיבת תהודה לאותה זהות תרבותית אירופאית זו שמתעקשת לשמור על פאטה מורגנה של אחדות ושולחת את הרכבות עם הפליטים הלאה לגרמניה עם ארוחה חמה.