redgiselle_2142a_evgeny_matveev_sbpr

אם אתם אוהבים בלט תיאטרלי, מלודררמטי וראוותני בו הכל גדול ובוהק ונוצץ, לכו לראות את ״ג׳יזל האדומה״- דרמת מחול אקספרסיוניסטית אפית כמו שרק בוריס אייפמן יודע לרקוח. יצירה שהקהל לא צריך להתאמץ כדי לאהוב.

להקתו של בוריס אייפמן או בשמה הרשמי: תיאטרון המחול של סט. פטרסבורג, מעלה בסיבוב הנוכחי שני בלטים.  הראשון, Up & Down בהשראת הרומן ‘ענוג הוא הלילה’, האחרון שכתב סקוט פיצג’רלד. והשני ״ג׳יזל האדומה״ מחווה של אייפמן ולהקתו לרקדנית האגדית אולגה ספסיבצבה -אחת הבלרינות הגדולות של המאה ה-20, אשר היתה כלואה כמעט 20 שנה בבית חולים לנפגעי נפש.

הבלט התיאטרלי של אייפמן, שכבר קנה לו כאן קהל מעריצים נאמן שנופל שדוד לרגליו כל פעם מחדש, הוא תמהיל של סוגת הבלט הניאו קלאסי, עם מידה גדושה של הסגנון האקספרסיוניסטי. הקו הברור העובר דרך כל יצירותיו של אייפמן הוא הקו הספרותי-סיפור שהיצירה נשענית עליו, עטיפה, ושם, ותפקידים שביחד הם קרש קפיצה לתפיסת עולמו.  ב״ג׳יזל האדומה״ אייפמן משתמש בביוגרפיה הפרטית של ספסיבצבה שההגירה הכפויה שלה לפריז ואחר כך לארצות הברית בימי המהפכה הקומוניסטית, מילאה את חייה בטרגדיות שהובילו בסופו של דבר למותה. ביוגרפיה שהוא משתמש בה לטענתו, כדי לבחון דרכה את גורלם של אמנים רבים שנאלצו לעזוב את רוסיה וחייהם השתבשו באופן טראגי.

יחד עם התאורה והתפאורה הגדולה, “ג׳יזל האדומה״ היא יצירה שתופסת את הצופה למן הרגע הראשון, ושואבת אותו פנימה אל תוך הסיפור. והרקדנים חזקים ומיומנים, והכוריאוגרפיה מדגישה את היכולות הטכניות הגבוהות של הסולנים.  והתלבושות והבמה מושקעים, והג’סטות גדולות ועוויתות הפנים מרובות. ועל הבמה אין רגע דל, ואייפמן לא מפסיק למצוא שיכנועים לשינוע המסה של הרקדנים כדי לבנות פרקים קבוצתיים מורכבים וכמובן- לייצר דרמה גדולה מהחיים. סצינות מחייה של ספסיבצה נושאות אותנו מסטודיו לבלט צחור ורפרפני בו נערות מחוללות או קוראות ספרים תוך כדי שפגט, למהפכה בולשביקית מסוגננת, נבלעות אל תוך נשפים ברוסיה ומועדוני לילה בפריז. וככל שהעבודה מתרחקת מהסיפור היא מקבלת תנופה ואנחנו הצופים מתרחקים מהכפית המושטת להאכיל אותנו.

ויש רגעים של המצאות נהדרות כמו אותו רגע קולנועי בו ג׳יזל האדומה רוקדת עם ראשו אהובה הנסחף טובע בתוך ים אפל של בד, עד שהוא נעלם לגמרי. או השימוש בכיפת הקתדרלה גם ככלא הסוגר עליה כשהיא יוצאת מדעתה.

הסוף עם צלצולי הכנסייה והעלמותה של הבלרינה אל תוך מערכת השתקפויות של מראות, קוצר את התשואות המבוקשות, והקהל במשכן על כל יציעיו, עומד במשך דקות ארוכות על הרגליים ומוחא כפיים. אז נכון הרקדנים חזקים והיכולות הטכניות גבוהות, אבל היצירות של אייפמן יפות ומקצועיות ככל שיהיו הן מחושבות מידי, פרובקציות מרתקות אבל שבעות וגדושות מאמץ למצוא חן.