״גן התענוגות הארציים” של הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר, מקים לתחייה על הבמה את הטריפטיכון של

הצייר ההולנדי הרונימוס בוש מ-1503. מדובר ביצירה המתארת את סיפור בריאת העולם בשלושה חלקים: מימין- הגיהנום, משמאל-גן העדן ובמרכז- עולם התענוגות הארציים. גם העבודה של שויינאר בתאמה ליצירתו של בוש, בנויה משלוש מערכות רצופות, המתרחשות על רקע עבודת וידאו מורכבת המציגה את אותו חלק בטריפטיכון שאליו מתייחסת כל מערכה, לצד פרטים מוגדלים מתוך הציור המוקרנים על מסכים מעוגלים קטנים הממוקמים בצידי הבמה.

ושווינאר בוחרת להתחיל מהלוח האמצעי, מגן התענוגות הארציים, עשרת הרקדנים משתובבים בעירום חלקי, מעטה

הצבע הלבן העוטף את גופם נותן לו איזו פלסטיות, מעמעם את המיניות ומקרב אותם לדמויות של בוש המוקרנות מאחור. הם כמונו אבל לא אנחנו. וכשהצבע הלבן נושר על הבמה, ומותיר אחריהם סימן הוא מעניק להם איזו קלילות של חלקיקי אבק הנעים בחופשיות באוויר. ולעיתים התנועה שלהם נוזלת ולעיתים הכוריאוגרפיה לוכדת אותם בתוך תנוחות המקפיאות את חלקי גופם במנחים גיאומטרים קבועים – ברך או זרוע כפופות, רגל מעוקמת, ראש מורם. בועה של פלסטיק שקוף משמשת להם מקלט, מובלעת נוספת של חירות קולקטיבית סגורה. והמחוות המסונכרנות, המתואמות יוצרות מפגשים נהדרים בין גופים שלרגעים הם כמו צורות גיאומטריות ארבעה רקדנים שוכבים באלכסון על הצד, ארבעה רקדנים מצטרפים אליהם והם נעים כדבוקה בהתאמה. והרגעים האירוטים מצמיחים כף יד המבצבצת מבין רגלי הרקדנים, התנועה הרפרפנית יוצרת דבר חי-תום ותהום וקיים.

הגיהנום של שווינאר הוא בעיקר תוהו ובוהו עמוס חפצים ורעש. שלד אדם, דליים, חביות, חבלים וקקפוניה שלמה של צעקות בה הרקדנים מדרבנים זה את זה בחניתות ארוכות. רקדן נצלב בתוך סולם, זרועותיה של רקדנית אחרת כלואות בתוך שתי חצוצרות טיבטיות מקשות עליה לזוז. וזה מתחיל מרתק כשרקדנית מייללת נמוך כמו רוח, שואגת לתוך מיקרופון, שתי רגליה מתנשאות מעל שני דליים והחוט האדום של המיקרופון מתפתל כמו נחש בין רגליה. ויפה גם הרעיון של שווינאר בו כל אחד מהרקדנים כבול לאיזה חפץ, סרח עודף של חומר מהארצי, שאי אפשר לו להיפטר ממנו. אבל דווקא החלק הזה השני, נשאר אילוסטרטיבי, חסר אימה, וההצטברות שלו נראית בעיקר כמו השתוללות שיצאה משליטה.

בחלק השלישי, בגן העדן, שווינאר לא רק מחייה את הדימויים של בוש אלא היא מעצבת אותם מחדש ויוצרת היפוך מגדרי. בוחרת להציב רקדנית היכן שבציור יושב אדם ורקדן היכן שעומדת חוה ולמקם רקדנית גם בתפקיד אלוהים. אבל הבחירה המעניינת ביותר של שווינאר היא למקם רקדנים נוספים בדיוק באותן תנוחות של אדם וחוה, הופכת את את האנושי דרך הכפלת הדימוי, האטת התנועה, והיופי המופלא, לא רק לאוניברסלי אלא לכמעט פנטסטי.

דומה שהציור, ממש בכוח, מונע כל אפשרות לְמַשְמֵע אותו בצורה ממוקדת ואם עוזבים לרגע את הפרשנות הנוצרית שקוראת את הטריפטיכון של בוש משמאל לימין כך ששלושת החלקים הם השתלשלות האירועים שנוצרה מתוך החטא הקדמון. כלומר, גן התענוגות הוא נושא היצירה ושני צדדיו הם מעין סיבה ותוצאה, אפשר לחשוב על שלושת החלקים כעל כלכלות שונות של תשוקה- כוח, משיכה, כישלון, נפילה. הכל הוא עונג של החיים הארציים שלעיתים הוא איזון ונירוואנה ולעיתים הוא עבורנו התופת. עד שנגיע לנהר האחד שממתין לכולנו.

״גן התענוגות הארציים״ של שווינאר היא עבודה פתיינית ורבת כישרון, שמהפנטת את המתבונן בה, קל כל כך להיכנע לה וקשה לשכוח אותה.