אחר הצהריים של פאון+ערב מאת ארתור אסטמן
קרדיט צלם-קובי מרקורי

הגרסה המקורית, הראשונה, של “אחר הצהריים של פאון” הועלתה ב-1912 בפאריז, בתיאטרון שאטלה.היצירה, שחיבר הכוריאוגרף והרקדן הרוסי ואצלב ניז’ינסקי ל׳בלט רוס׳ של סרגיי דיאגילב לצלילי הפרלוד של דביוסי ובהשראת הפואמה של סטפן מלארמה, היתה יצירתו הראשונה של ניז’ינסקי ככוריאוגרף ולכן הוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי. הבלט במערכה אחת, חולל שערורייה גדולה בשל אופיו הארוטי הנועז ובגלל הביצוע האגדי, והפך ליצירה קאנונית.

ארתור אסטמן, לוקח את אותו אחר צהריים חשקני וקסום של פאון, אל-אדם שחציו תייש ומבצע את הסולו בתחתונים צמודים בצבע זהב עוטה כפפות תואמות כל כולו מנצנץ מאבקת זהב וזיעה, מלא חושניות. בפואמה של מלרמה פאון מתעורר מיוזע במקומו המוגבה בשעת אחר צהריים קרירה. הוא מנגן בחליל, אוכל ענבים, ומתענג ללא עכבות. פאון קשוב לתחושותיו ושלם איתן. כשהוא רואה את הנימפות תאוותו מתעוררת. הוא יורד אליהן. לקראתן. אבל הנימפות ספק משתהות ספק נמלטות בבהלה, ואז חוזרות. פאון בוער איתן. הן עוזבות פרט לאחת. גם היא הולכת ממנו בסוף, מותירה לו צעיף שנשאר מאחור, מזכרת מאחר צהריים של כמיהה, תאווה, כמיהה וגעגוע.

אחרי שאסטמן יספר את הסיפור מאחורי היצירה מדגים את אותן תנוחות צידיות ששוברות את היחס הבסיסי של הכתפיים והאגן שהוא אחת מאבני היסוד של האסתטיקה של הבלט הקלאסי, ונולדו אצל ניז׳ינסקי שהוקסם מהציורים על הכדים היוונים ותבליטי הסרקופגים, הוא ינסה לשזור את סיפור חייו שלו בתוך זה של ניז׳ינסקי בהתחלה במקרה, בפרטים ביוגרפיים שלא לגמרי ברור למי הם שייכים, עד שסיפורו האישי ישתלט לגמרי.

מרגע זה ההקשרים שינסה אסטמן לקשור, והאירגון מחדש של היחס בין המקור לבין ההווה כדי לבטא אמירה אישית, יעלו בתוהו וישארו כמו סימפטומים שאין דרך מוצא מהם.

כאירוע מקביל לסיום הבלט המראה את הפאון גוהר על הצעיף ומאונן עליו מגיע לסיפוק, יבנה אסטמן סצינה מתוך הביוגרפיה שלו- אודישן למועדון חשפנות בעידודה של אימו שהיתה רקדנית ובעלת להקה מצליחה ברוסיה ובעזרתם האדיבה של מתנדבים מהצופים. צופה אחר יהיה בעל המועדון וצופה אומללה אחרת תזכה לטיפול פיתוי מקרוב. צחקוקי המבוכה מסביב נתנו תחושה שאנחנו בערב חברתי של אחד מועדי העובדים ברחבי הארץ או אם נרחיק, לסאב־תרבות האמריקאית: מסיבות רווקות בה הכלה וחברותיה מחרמנות עצמן בפעם האחרונה.

הגשמי ינסה לפגוש את הרוחני ולהוליד רגש, הצעיף של הנימפה מהפתיחה ישמש כמצע לציורי גוף המצטברים בטוש שחור, וקשת עם זוג קרניים שחורות תחזיר לבמה שוב את הפרא המערער על הסדר. סטיק מדמם יצלה על פלטה חשמלית ויעלה עשן, האם הוא מציין את ״בשרן הבהיר והקל כל כך של הנימפות” כפי שכתב מלארמה או את בשרה של הבייביסטר ששמרה על אסטמן בילדותו. הנסיון לדחוס אותנו לעולם האסוציאציות של היוצר, סובל מהקשר מנמיך, מהשטחה ורידוד.

כי למרות שאסטמן הוא רקדן נפלא ומלא חן על מנת להבקיע את פנתיאון המיניות הגברית,  צריך איזו הבחנה חדשה, תיקוף אחר, המשגה נוספת, שאילתה או תביעה שטרם נוסחו. דבר מכל זה לא קורה במיני־אירוע הנוכחי. וחצאי התובנות שלו מדלגות כעזים פזיזות זו על גבה של זו.