עידן כהן הוא כוריאוגרף מוכשר שיודע לתרגם היטב רעיונות לגוף. כמעט תמיד בעבודות שלו הוא מוותר על המרכז, כמו נמנע בכוונה מידיעה מוחלטת, מתוך שאיפה שהמפגש החקרני עם הפנימי, יוביל למשהו מטאפיזי.

העבודה שפתחה את הערב ״אורפיאו״ הוצגה לראשונה לפני כמעט שנה בפסטיבל ‘בין שמיים וארץ‘ בהשראת הסיפור המיתולוגי והאופרה, ”אורפיאו ואֶוּרידיצ’ה” לכריסטוף וילבלד גלוק. היצירה מתבוננת בדמותו של אורפיאו כבמי שנאבק להשגת החירות האולטימטיבית ובמעשה אמנות ירד אל השאול, לדרוש בחיים ובאהבה. אבל כהן מתרחק מהמקור בכל דרך אפשרית, והדואט שיצר אינו עוסק באלים וביצורים מיתיים. שדי השאול, הם השדים שבנפשנו. ושתי הרקדניות על הבמה הן אולי דמותה המוכפלת של אאורידיצ‘ה, המופיעה בהזיותיו של אורפיאו.

והן נעות לבושות בסרבלים כהים, כמו שתי ווריאציות. וכשהאחת ניצבת בחזית, אור הבא מימין מאיר את דמותה הדומיננטית ומאיר את תבונת הפנים והעיניים הרואות למרחוק, השנייה ישובה בגבה לקהל, מתבוננת בה. ולמרות שהיא סבילה הקשובה מבפנים לכל ניע, יש בה עוצמה שקטה המונעת ממנה להיטמע ברקע. והנה, דווקא המרחק האלכסוני והחושך שביניהן ממחישים את עוצמת הקשר הסמוי והגלוי בין השתיים, את האופן שבו הן מגוננות זו על זו, את הכוח שהן מעניקות זו לזו. ואם אחד הכלים החזקים שעומדים לרשותם של אורפיאו ואאורידיצ‘ה, הוא הקול, כאן במחול שתי הידיים חונקות לא מעט פעמים את הצוואר, מנפצות את הלהט.

ויש גם שימוש בכסא פלסטיק שחור שהאדים המאפשר לכהן שלל שלם של מהלכים דרמטיים. וברגעים שכהן נכנע לבחירה הכביכול מתבקשת בדרמטיות, היא הדפה ופגמה באותה אירוניה נבונה ומעודנת שעמדה לרשותו. וחבל.

בסיום, שאולי היה הרגע הכי מעורר מחשבה ומטריד, האחת מטיחה את השנייה לריצפה שוב ושוב, כשהחבטה האחרונה נשמעת אבל לא נראית בחושך שיורד על הבמה, כמו משמרת את אותן מחשבות כפייתיות של אורפיאו, שלעולם לא יפסיק להתייסר.

החלק השני של הערב היה סולו קצר בשם ״שירי שוליה נודד״, שהתבסס על מחזור ארבעת הלידרים בשם זה של גוסטב מאהלר. המחזור מתאר מסע של שוליה נודד שאיבד את אהובתו לאחר, ומאז הוא נע ונד ומחפש מזור לנפשו. והביצוע היפה מאוד של הרקדנית נועה שילה בורא אפקט תיאטרלי של גוף מתמלא ונחסר. מבטה מופנה למרחקים או לתהומות מנוחשים. בשמלה רפרפנית עטורת ציפורים היא נעה בתוך איזה נצח בדיוני נטול זמן ומקום מוגדרים. נאחזת, מתפתלת, מסתלסלת, מותחת רגל כמו להכות את הדממה. וזרימת תנועתה על מרחב הרצפה כל הזמן יפה, ונדמה שרוב הזמן היא נאבקת וחובטת, מנערת את הגוף בנסיונות אינסופיים כדי לחרוג אל מחוץ למאסה המוגדרת, מתנגדת לסד של ה׳אני׳. וברגע אחד יפה במיוחד, שתי אצבעות ידה של שילה חולפות בחופזה על פני גופה כמו מסמנות שריטה בשכבת האפידרמיס, או את כיוון זרימת הדם. בסוף היא תכנע ותעטה על פניה מסכת קן ציפורים, כטבע־מת, של חיים שאבדו ונותרו רק קליפותיו.

כל עבודה של עידן כהן היא חלל בתוך חלל, שיש לפענח אותו מבלי יכולת להתיר אותו. והוא מצליח ליצור עבודות משכנעות מבחינה אסתטית, אבל יש בעבודות הללו, איזו הרמטיות מהודקת היוצרת בעיקר יופי חידתי שלא מאפשר להן לנסוק מעלה והחוצה. כי העמימות אצל כהן כבר מזמן איננה קסם, היא הפכה לערך, תבנית נוקשה שהוא כופה על יצירותיו. נדמה לי שפחות עמימות אידאית ויותר נחרצות לומר דבר מה, אולי יצליחו לנקב את המרקם הפיסי והנפשי של היצירות שלו ואת נשמת המתבונן שלנו.