חביבה וסימפטית יהיו ככל הנראה שתי המילים המתאימות ביותר לבטא את התחושה שלי אחרי הצפייה בעבודה ״אופרת הירח״ מאת הרקדנית והכוריאוגרפית הסינית יאבין וואנג.

אחרי שהספיקה לעשות לעצמה שם בעולם בזכות הופעתה הבלתי נשכחת בסרט ״מחול הפגיונות״, ושיתופי פעולה עם כמה מהיוצרים הבולטים של עולם המחול העכשווי, מגיעה יאבין לישראל עם העבודה “אופרת הירח”, המבוססת על ספרו של הסופר והתסריטאי בי פיו. זהו סיפור על מסע נפשי של אישה שהיא כוכבת באופרה הסינית המצטיינת במיוחד בתפקידה המסורתי כמלכת הירח. אלא שלא לעולם חוסן, ובעקבות תקרית אלימה, היא מפוטרת מעבודתה ונאלצת להסתפק בנישואים חונקים בתוך קיום יומיומי שוחק, בעוד היא צופה ברקדנית אחרת, צעירה ממנה, התופסת את מקומה בהצלחה.

הספר של ביו פיו מזמן ליאבין וואנג הזדמנות ליצור עבודה שמפגישה בין המחול הסיני המסורתי לבין המחול העכשווי המערבי בתוך מסגרת תיאטרלית דרמטית. ותשכחו מהפשטה, כאן הכל משרת את העלילה כולל לא מעט קטעים שמוקרנים על המסך האחורי כרקע או כמדומה ליצור מחול מספק יותר. ויש גם שימוש במראות זזות בסצינת בית החרושת, שיוצרות הכפלה. וירח שאוחז בכמיהה וגם מאדים כפצע ככל שהעלילה נפתלת. ובגד מסורתי ששרווליו ארוכים ומשמש כמטפורת עומק להבלות הקיום האנושי הנשי של הגיבורה. כל אלה מתאמצים מאד לייצר קסם. מרוב מאמץ נוצרת תפאורה של יופי.

ונדמה שמה שחשוב ליאבין הוא לשמור על מבנה מהודק וברור כזה שזורם ויוצר מערך אסתטי. והכוריאוגרפיה השמרנית לא באמת נותנת לדמויות שנעות בה להתעצב בעומק רב. ולכאורה יש תחושה שהיא מספקת את הסחורה אבל מה שבמבט ראשון שובה בקסמו ומרשים בשלמותו מתחיל בהמשך להעיק. מושלם מדי, מתוזמן ומסוגנן מדי, אפילו רגעי הסבל חולפים כאן כמו רישום חפוז בלי עניין להאחז בו. הריקוד הכי יפה ב״אופרת הירח״ הוא דואט ההתאהבות שמתרחש כמעט כולו על ספה אפורה מוגבהת. שם מפעפעת דרך הרקדנים לא רק עדינות ואיפוק אלא גם איזו תוגה מפעפעת מבעד לאינטימיות הגופים.

יאבין וואנג היא יצרנית נוסטלגיה רגשנית מהונדסת גנטית, לכל הסצינות היה אותו אפקט, אותה אנרגיה אנינה וזורמת, שעולה ממנה איזו עדנה פורמליסטית עד שהמציאות הבימתית נראית כטפט, כדגם. התרחקנו בדרך הידועה בה בנו ולא נודעה כי באה אל קירבנו.