אחת הביקורות המופנות תדיר נגד המחול העכשווי ה”פוסט-מודרני”– והיא תקפה גם בהקשר של המחול הישראלי בימינו – הוא כי זנח את הטיפול בנושאים בוערים שעל הפרק והסתגר בעצמו כמדיום רפלקסיבי של עיסוק פנימי. המחול המקומי ממעט לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והמעט שכן נוגע רק בשוליו. יש דברים שכבר הרבה זמן אנחנו מעדיפים לא לראות ולא לדבר עליהם.

יצירותיו של הכוריאוגרף והרקדן ארקדי זיידס בחמש השנים האחרונות לא מפסיקות לנוע בתוך הסיכסוך, חוקרות את הקשר בין גוף, ארץ ואדמה. בוחנות את השפעת המרחב הפוליטי על הגוף.

מיצג הודיאו שלו “תרגול תפיסה” שנוצר עבור התערוכה ‘צעדים בוני אמון’ בהזמנת מוזיאון פתח-תקווה, ואף הוצג לאחרונה על במה בגרסה מורחבת שנקראת “ארכיב” בפסטיבל אביניון בצרפת, מבוסס על הפרויקט ‘חמושים במצלמות’ של ארגון ‘בצלם’- אלפי שעות תיעוד בשטחים המצולמות בידי מתנדבים פלסטיניים כדי שיתעדו את שגרת חייהם והפרות של זכויות אדם.

העבודה מורכבת משני ערוצי וידאו מסונכרנים המוקרנים בלופ, על שני קירות בגובה אדם, המייצרים חלל ארכיטקטוני אינטימי שכולא אותנו בתוכו, קרובים מאוד למתרחש. במסך הימני מצולם זיידס לבד בתוך חלל סטודיו סטרילי, אטום מחלונות ובמסך השמאלי, מוקרנת בלופ סדרה של 13 סרטונים נבחרים.

בידודו של זיידס היא כלא כפול שלו, זה של הפריים וזה של הסטודיו, ותנועתו היא גם חירות מוחלטת וגם שעבוד מוחלט, התהוות מעגלית הלוכדת את האין ולכודה בתוכו. למרות הפיתוי, חוסר השימוש בקלוז- אפ, וההקפדה על זוית רחבה ממחישים איזו אימפוטנציה בסיסית לתקשר, ומפוגגים בחוכמה את הכובד הדרמטי, לא נותנים לו להצטבר.

במבטו המכוון תמיד אל המסך השמאלי, קושר זיידס בין שתי הסיטואציות, ותוך כדי כך דולה את תנועותיהם של הסובייקטים המצולמים- נוער גבעות עם מקלות בידיהם ראשיהם מכוסים בחולצות, ארבעה חיילי מג”ב אוחזים בדמות שגופה מפרכס, מנסה להתנגד, ילד כבן שש מיידה אבנים במעלה מדרגות מסוֹרג “אני אשמיד אתכם!” צועק הילד כלפי דמות בלתי נראית מחוץ לפריים “לכי” הוא נובח וממשיך ליידות אבנים באדנות ילדותית שעוד תעלה ותצמח. בעזרת פרקטיקה תנועתית בלתי נגמרת מבקש זיידס לבחון את ההשפעות הסומאטיות של הכיבוש בגופם של אלה המנהלים אותו, ובה בעת להעלות שאלות בדבר מעורבותו שלו במעשה. מותיר את הצד הפלסטיני מאחורי המצלמה, קולם ונקודת מבטם מכתיבים את פרספקטיבת הצפייה. מפנה את המבט פנימה, משאיר את הסכסוך במידה רבה בינינו לבין עצמנו.

השימוש המקורי בחומרים ארכיוניים ליצירת מעין היסטוריה סמיוטית של תנועות, ממקד שאלות על אופני השימוש של כוריאוגרפים בחומרי תיעוד חזותי, ובמקביל שופך אור על הפיכת הגוף האנושי עצמו לארכיון חי. הגוף הרוקד, הזוכר או הנזכר תדיר במראות, דימויים ומחשבות, ממחיש ללא מלים את אימת המשבר, מנת חלקו של כל אדם החי במצב של קונפליקט מתמשך. וההתבוננות בחומרים האלו דרך פילטר של ערכים תנועתיים, הפיכתם לאסתטיים וניתוקם מאמצעי התשדורת המוכרים לנו, מחברת אותם ואותנו הצופים מחדש אל המציאות הפוליטית שהם מביעים.

לרגעים נדמה היה שהזמן נעשה אלסטי, ונע ללא מהירות או כיוון ברורים. במו עיני ראיתי שני ילדים שבלעו את המסכים בעיניהם במשך 18 דקות, ראשם נטה לפנים, ולשונם השתרבבה החוצה כשל ילדים הרואה ילד אחר אוכל שלגון. ואני, משהו בי נאנח והתפתל, מתחרט שהוא קיים כאן.