בשנתיים האחרונות שמועה טופטפה לאוזנַי שלא רחוק מכאן, בקפריסין, יש לא רק חופי זהב ריקים וחשאיים, אלא גם קהילת מחול קטנה וחסרת הירארכיה, שהרצון הקולקטיבי לפתח בה צורות מחול מגוונות, וריאציות, מניע אותה. והנה מבלי לבחור צד בסכסוך היווני-טורקי או להתעמק בהימנון הקפריסאי שהוא גם ההימנון היווני ומילותיו מהללות את המאבק מול העותמאנים, עולה לראשונה במסגרת ״תל אביב דאנס״ מופע של שני יוצרים מקפריסין: פוטיס ניקולאו והמילטון מונטיירו, שהפרייה הדדית מעניינת מתקיימת ביניהם, כששניהם אף רוקדים זה ביצירתו של זה.

הערב נפתח בסולו ״השמלה של מריקה״ שיצר המילטון מונטיירו ורקד פוטיס ניקולאו. על פי התוכנייה מריקה היתה אנדרוגינוס, דמות שנויה במחלוקת אשר חיה בלימסול בתחילת המאה העשרים, אשר הוגדרה כפרוצה. והסולו שמנהל דואט עם כורסא מעוצבת במראה מכובד, מנסה לייצר ביקורת על אותה מכובדות יומרנית ומוסרית של חברות סגורות. אבל למרות שעל הדרך עולות מחשבות על בשר מעונה, חומר מתפורר, טוהר וקורבן, הכוריאוגרפיה לא באמת מעצימה את קווי הדמיון ביניהן, והיא נותרת פרומה. כתם.

העבודה של הכוריאוגרף פוטיס ניקולאו הלבבות הענוגים האלה הם כמו ציפורים ירויות נופלות מתרחשת בחושך כמעט מוחלט ומאתגרת את המבט במשך כ-45, דקות. פוטיס ביחד עם להקתו X-IT ובחיזוק משמעותי של דואטים עם המילטון מונטיירו, יוצר איזו אבולוציה גברית שמתחילה כמו אותו תרשים גדילה בספרים המגולל סיפור של התפתחות הדרגתית מחיה לאדם, המטשטש את ההבחנה ביניהם. אבל למרות הרגעים היפים עד מאוד, קשה היה למהר ולהטעין את מראה הרקדנים הנעים בחושך במשמעויות פילוסופיות, כי המתח בין הנראה לעין לבין מהותו של דבר, לא זו בלבד שעירער על המבט, או הצליח להעניק לאפלה ה”פנימית” את הקדימות המטאפיזית, הוא פשוט לא איפשר להיישיר מבט אל אותה עדינות לופתת שנבלעה שוב ושוב לתוך החשכה. בסוף הרגשתי כמו בתיירות רביצה- ממתינה למשהו ובינתיים בוהה.