יש משהו שאפתני ושובה לב במרכז “מחול שלם” היושב מבחירה במרתף במתנ”ס מורשה, בלב שכונת מוסררה. כבר 11 שנה מנהלים בני הזוג עפרה אידל ורובי אדלמן, את החממה הזו שתומכת ביצירה עצמאית, וזו השנה השמינית שמתקיים בה “שבוע המחול הבינלאומי”, והשנה לראשונה נחנכה גם תחרות בינלאומית לכוריאוגרפיה.

השנה צפיתי בחמש עבודות ואתייחס לשתיים. העבודה המעניינת והמלוטשת ביותר היתה ‘ללא שם’, דואט של נועה צוק שנרקד עם ארז זהר. זו יצירה שנראית כמו טקס חיזור בין שני בעלי חיים שלאט לאט לובש צורה מגובשת, חסרת תפרים, וזאת על אף שהתפרים גלויים לעין. הגוף מציג את עצמו ללא הרף באופן כמעט מכני. כל הבעה של מחווה, כיפוף סיבוב תנועה או צעד מתבצעים כחוליה בשרשרת סבוכה. והאירגון של הגוף צר יחסית, והתנועה נשארת ניואנסית, קרובה למרכז כך שכל פעם שהגוף מגיע למלוא התארכותו זה מפתיע. ויש גם קולות בשפה שאנחנו לא מבינים שגם הן מכתיבות חלק מהתנועה. והתחושה היא שהדפוס ברור וטבעי, ושאת אותו שטף של פרטים ומחוות הגופים כבר כינסו ואירגנו בתוך עצמם משחר לידתם בדיוק לרגע הטקס הזה, לתצוגת החיזור הוויזואלית הזו, כדי למשוך את השני ולגרום לו להסכים. צוק היא רקדנית חזקה שיש בה ערב רב של דקויות ואני לא בטוחה שההתאמה בינה לבין זהר היתה בעבודה הזו אידאלית למרות ששניהם שתו מאותו מעיין בת- שבעי.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

“גוף ראשון רבים” של איריס ארז היא עבודה שיצרה בשיתוף עם ענבל אלוני. דואט שמתחיל בין רקדנית דקיקה וענוגה-תמר לם לבריון מכריס-איריס ארז העטופה שכבות רבות של בגדים. ברגע הראשון זה משעשע, ערמומי כמעט. הקודרת השברירית מול הכרסתנות התאוותנית שמנעד תנועותיה קטן. וכמו שזה מתחיל ככה זה נגמר הבגדים מוסרים ואנחנו נשארים עם דואט בין שתי רקדניות צנומות ועם השאלות: מה היה לנו? איפה אנחנו? מה השעה?