שבוע המחול הבינלאומי בירושלים הנערך על ידי מרכז ״מחול שלם״, מזמין זו השנה החמישית כוריאוגרפים, מנהלי להקות ואנשי מחול מכל העולם כדי לצפות ביצירות מחול ישראליות. במסגרת הפסטיבל התקיים מרתון חשיפה של יצירות מקור, תחרות כוריאוגרפיה בינלאומית ופסטיבל מחול לילדים ונוער.

ועם שרת התרבות והספורט הנוכחית אי אפשר בלי התחסדות קטנה. בין 28 האירועים השנה עלו שלוש יצירות הכוללות חזה נשי חשוף שהועלו בבכורה בעבר במסגרות אחרות, אבל במוצהר לא זכו לתמיכת משרד התרבות ועיריית ירושלים. וכמה טוב עשו המנהלים האמנותיים עפרה אידל ורובי אדלמן, שלא נכנעו למהלך תקדימי זה, של אי תמיכה מוצהרת ביצירות אמנות בשל תוכנן, מתעקשים לעמוד מאחורי כל מופע שנבחר לפסטיבל על ידי הוועדה האמנותית, כל עוד הוא עומד בסטנדרטים של איכות אמנותית ומקצועית. וכטיבם של פסטיבלים חלק מהעבודות מגובשות יותר מאחרות, מציגות מהלכים כוראוגרפיים שהם כבר מדויקים ובשלים.

אחת היצירות שלא זכתה לתמיכה בגלל העירום הנשי, היא עבודתו של שאמל פיטס “Black Velvet – Architectures and Archetypes”, דואט עם מירל מרטינס, רקדנית ממוצא ברזילאי שהכיר בסדנה בניו יורק. לפיטס שרקד שבע שנים בלהקת בת שבע אחרי שפגש באוהד נהרין כשהיה סטודנט בג‘וליארד, זו העבודה השנייה ככוריאוגרף. העבודה הראשונה שלו שעלתה בשנה שעברה במסגרת הפסטיבל, התרחשה גם היא בתוך חלל שכינה פיטס קופסה שחורה. גם כאן בתוך חושך מוחלט מתגלה לעינינו טורסו של בחורה שחורה חשופת חזה המתנשא מתוך חרוט גבוה. ראשה רכון מעט וזרועותיה כמו מערסלות את הריק. הריתמוס הכמו אוטומטי מעלה על הדעת את אותה בלרינה של תיבות נגינה שאיזה מפתח נסתר מאפשר את תנועתה אלא שבמקום תנועה סיבובית כאן התנועה היא לאחור, אל עומק הבמה. בהמשך יתגלה סולם, וגלימת הבד שעטפה אותו תיזרק ואורות ירצדו עליה. אבל אם בעבודה הקודמת שלו  Black box: Little Black Book of Red יצר פיטס מרחב של שליטה מוחלטת מצליח ללכוד את מהות ההסתרה והגילוי, וליצור ממנה כמה רבדים של שחור ולהפוך אותה למיצב של ממש. כאן הסטרוקטורה הניצבת בבסיסה לא מספיק יציבה כדי להחזיק את מבני העומק של התרבות ושל התודעה, ולאפשר לשניהם לנהל על הבמה מערכת יחסים סוערת עם אותה קופסה שחורה, באופן מוחשי שמאפשר להם לנוע בתוכה בפראות. אחרי שלב הצעקות הכל מתפרק ושוב חוזר למבנה ברור כשהם נמצאים בתוך הסולם שקרס פתוח ויצר משולש. אבל חוסר הדיוק משאיר את העבודה כגוש לא מסותת שמונע מאיתנו לצלול איתו אל תהום הנשייה. רגישותו של פיטס משתווה לכישרונו. ויש משהו חכם בבחירה של פיטס לכלוא את הגופים השחורים הרוקדים בתוך חלל סגור וחשוך, האפלה מצד אחד מרוקנת אותם מאנושיותם אך מנגד גם ממירה אותם אל חיק הנצח של המיתוסים הגדולים. הפעם זה עוד לא שם.

״הביטאט“, עבודתו של אורי שפיר, יצרה יחד עם צוקי רינגרט ׳בית גידול׳ לגוף הפיזי. לצלילי ׳וריאציות גולדברג׳ של באך עברו שני הגופים דרך מצבי צבירה שונים, משוחררים, מאוהבים, לא־אכפתיים, מפיקים מתוכם אנרגיה ילדותית מתפעמת או זנית; עושים חוכא ואיטלולא מהגבריות, מרצינותה הנפוחה מאגו. מנסים למצוא נתיבים פשוטים ככל האפשר עבור שתי המסות שנעות כל הזמן בתנועה הדדית. העבודה מוהלת במינונים מדודים הומור שיש בו קריצה עם מודעות ותבונה. ושפיר ורינגרט מעלים את חוסר הדאגה והאדישות לדרגת אמנות. מהדהדים את האילתור מגע של סטיב פקסטון אלא שבניגוד לצורת הדואט שלו ששורשיה היו נטועים בתנועות ותנוחות מסוגי ספורט שונים ובאמנויות לחימה, כאן שורשי הדואט נדמה נטועים בריקודי החצר. עוברים בעמידה בין רקוד איטי לרקוד מהיר, מנתרים נמוך, קדים ומוסיפים תנועת ראש. הרטוריקה המשלבת מומנטים שובי לב ובדיחות קרש, נדמה ששפיר מסרב להשתמש במלוא משקלו ככוריאוגרף, מתפתה להישאר בהברקות דקות וקלילות, כך שלמרות שהעבודה מעניינת ומקורית היא אינה נוסקת מעבר לסך חלקיה

“אי הנחת של יצורים מכונפים” מאת ובביצוע עדי שילדן וניר וידן, הוא דואט שמתקיים באזור ביניים. מין גרסא רזה ומפוכחת של הדגמה של מין אבולוציה דמיונית של שני פרטים. וכמעט אף ג’סטה לא מסתיימת במגע, עד שנדמה שכל פעולה היא בלי שֵׁם או מטרה לא נתפסת בתודעה, נראית ונשכחת. ובאופן מוזר יש משהו כל כך רענן ולא קלישאי שמכריח אותנו לחשוב מחדש על פעולות ותנועות, על הגשת שיעמום כלומניקי חלול כמייצג אלמוניות, זרות ואי־תקשורת, ועל סינגולריות, נקודה במרחב בה צפיפות החומר אינסופית.

״ I Woman 2.0״ מאת שלומית פונדמינסקי אותה היא רוקדת עם עינת גנץ, הוא דואט של שתי רקדניות שנעות בתוך רצף אסוציאציות, מחשבות ודימויים נשיים בנסיון ליצור את אותה אישה מושלמת, כפי שהיא נתפסת בעיני החברה. ״אני מושלמת. אני חזקה. אני אישה. אני יכולה.״ אלו ביעותים שעברו תהליכים חלקיים של אילוף לנחמדות ולכן הם רוויים הומור אירוני, מודע לעצמו בחלקו, המחלחל ברצינות המקברית ומונע מהעבודה מלהיות תהומית אלא גרוטסקית יותר. והן מתפתלות ונלפתות, הדחיסות האקספרסיבית הזוגית צורבת וממיסה את מעטפת האני הפרטי הנפשי והגופני. פונדמינסקי מצליחה ליצור במחול הזה מערך מורכב של קטעי נגטיב ופוזיטיב הנפערים ומכסים זה את זה במתח דינמי. אבל אולי בגלל שהעבודה קצרה כל כך, התחושה בסוף שהיא לא באמת נותנת דרור לעולמה הפנימי.

Nice To Beat You מאת גיל קרר וקורינה פריימן הוא דואט בשל, מרוכז ומתומצת ברובו. המתח שבין החושניות שבין איזו אקספרסיביות חופשית, מתחלף באיזה סד צורני, שקרר כמו מנסה לכלוא בו את הליבה הרוגשת מבפנים. ליבה של גופים נזילים בריתמוס מוסיקלי שבין השקוף לנאטם, שבין חסימה לתנועה. והם שניהם נהדרים, נעים כמו הבזק, כמו עצבים חשופים היונקים מאקספרסיביות עד שנדמה שבצפייה אנחנו נמצאים בדופק הרגע של עשייתה. הגיע הזמן של קרר להציע לעצמו ולנו משהו אחר מאותה זוגיות קשובה, שבאמצעותה הוא מביא את עצמו לידי ביטוי, החוזרת על עצמה בעבודות שלו, יפות ככל שיהיו.

מצ׳כיה הגיעה לפסטיבל להקה של חמישה רקדנים בשם RootLessRoot Company, שהעלתה בז’ראר בכר את העבודה Collective Loss of Memory מאת יוזף פרוצ’ק ולינדה קפטאנס. העבודה נפתחה במאבק בין שני רקדנים שהתגוששו על הריצפה, מנגד צפו בהם שלושת האחרים, צפו ולא זזו. ומשם הכל דהר אל מרחבי הגבריות והחמישה נדמים היו לחבורת בנים בגיל ההתבגרות, מגרבצים, משווים גודל, רצים ומכים על החזה כמו טרזן ומפגינים כישורים אתלטיים כשהם קופצים שוב ושוב לתוך מעגל זרועות של אחד מהם, מחליקים מצידו השני ביהירות של צעירים שיכולים. ניזונים מעצמם ועושים כראות עיניהם. ובדיוק כשמדד השיעמום עלה על גדותיו בבחינת ראיתי הבנתי, הוקרן על המסך בעומק הבמה, סרט קצר ממצלמת אבטחה ברחוב, בו מתועדת קבוצת צעירים המכים ללא רחם אדם למוות לאור יום. האכזריות הבלתי נתפסת של הצעירים, ההכרזה במהלך העבודה: ״תהיה גבר״, הזמן הקצר שרץ נספר בשולי הפריים, ואדישותם של היוצאים מחנות סמוכה הנשארים להתבונן חוככים בדעתם, תופסת אותנו על חם ומקפיאה את הלב. עשרה בני אדם, ביחד ובזה אחר זה, ואיש אחד מת. כל כך פשוט. כל כך איום. היום: 1.6.2008, השעה: 05:31.

לפני חמש שנים, כששבוע המחול הבינלאומי בירושלים עשה את צעדיו הראשונים, הוא היה פחות מנומס ויותר אנרכיסטי, וככזה הוא התמסר כמעט באבדון מוחלט אל הרגע הבימתי. היום זהו סופסוף פסטיבל שהצלילה פנימה אל עומקו של תהליך היצירה, חשובה כמעט כמו התוצר הסופי. ולמרות שהחירות הפרטית והמדודה שבו אינה אנרכיסטית יותר, התחושה היא שזו חירות אותה המנהלים האמנותיים של הפסטיבל שהתבגרו, מאחלים וגם מציעים לזולת. חירות המייחלת לאהדתו של הצופה באשר הוא.