עיר יפהפיה וינה, מלאת הצטעצעות ואשליות של גן עדן. ובתוך הזהב  הזה יש תחושה של טקס באוויר, והכל גבוה וחד-צריח ומרחף לצלילי הרוח. ובתוך כל היופי הזה מתקיים זה 30 שנה פסטיבל המחול אימפולסטנץ (impulstanz), כובש את העיר למשך חודש שלם. מתפרש על כמעט 20 אתרים שונים: מוזיאונים ופארקים ותיאטראות כמו האודאון, והשפילהאוז, והבורג תיאטר, והפולקסתיאטר,כשכל מקום נבחר מתוך שיתוף פעולה בין הכוריאוגרף למנהל האמנותי של הפסטיבל איסמעאל איבו (Ismael Ivo).

למרות שזהו פסטיבל גדול וותיק יש בו עדיין תחושה של ניסיוניות שובת לב. ויש הופעות מחול, וסדנאות, ומופעים שנותנים מקום דווקא לכוריאוגרפים ורקדנים ותיקים- גיל הזהב. ותחרות של כוריאוגרפים צעירים, ומיצגים מסתוריים וקסומים, מטרידים ומרתקים, הטובים שבהם מגלים לנו משהו שלא ידענו על עצמנו, מעוררים בנו מחשבה;

בכלל, אמנות המיצג כבר מזמן איננה נראית כאירוע צדדי. פרפורמנס, אמנות המיצג, היא העניין עכשיו; קשה למצוא יצירות אמנות מהעת האחרונה שאינן קשורות בדרך זו או אחרת לפרפורמנס. אפילו מוזיאון הטייט מודרן בלונדון כדי להדביק את הפער, השיק חלל תת-קרקעי בשם “חלל המכלים” ( “The Tanks”) כגלרית מוזיאון מהראשונות בעולם המוקדשות דרך קבע להצגת אמנות חיה, מיצגים, מיצבים ועבודות בפילם ובוודיאו. פריחת המיצגים במוזיאונים קשורה מאוד הן לאמנות עצמה והן לתפקיד המשתנה של המוסדות האלה, וכן לדרישות קהל שרוצה להרגיש מחוזק, מעורב ומשתתף. רוצה תפקיד.

למרות שלא באמת אכפת לי מהחלוקה לסוגות החלטתי הפעם לעקוב דווקא אחר מה שהוגדר בתוכנייה של הפסטיבל כפרפורמנס. המופע הראשון שצפיתי בו היה מיצג שיצר הכוריאוגרף הצרפתי ג’רום בל, עם תיאטרון הורה- קבוצה של שחקנים שכולם מאותגרים מנטלית בדרך זו או אחרת.

בשלב ראשון הורה להם בל לצעוד לקדמת הבמה, בזה אחר זה, ולעמוד שם בשקט במשך דקה. פשוט להיות נוכחים. הזמן התמתח והתכווץ, הן אצל הצופים והן אצל השחקנים. בהמשך, בין שאר הבקשות, בל ביקש מכל אחד מהם להגיד את שמו, גילו, ומה המקצוע שלו. אחר כך כל אחד מהם סיפר על  המוגבלות שלו כמיטב יכולתו. אחר כך הם הם רקדו סולואים שהם יצרו למוסיקה שהם בחרו, ולבסוף הם אמרו מה דעתם על היצירה של בל.

רמו אחד השחקנים מספר שכשהמשפחה שלו ראתה את זה היא לא אהבה את זה. “כל הדרך חזרה הביתה אחותי בכתה במכונית, היא אמרה שאנחנו נראים כמו חבורה של חיות.”

האם זה היה תאטרון, אמנות, “פריק שואו” או משהו אחר? זה היה תרגיל בנוכחות מציאותית, של קושי ושל אמפתיה, של פוקוס ושל משך זמן. ולמרות התחושה הלא נוחה שעברה בי בעיקר בהתחלה, זה היה נוגע ללב. בל סיפר לי אחר כך שבפעם הראשונה שהם העלו את המופע, פיטר אחד השחקנים עם תסמונת דאון עמד במשך רבע שעה במקום לעמוד בשקט דקה. “משהו בנוכחות שלו היה כל כך עמוק ונצחי שלא יכולנו לעצור אותו”.

 

Credit: Ursula Kaufmann
Credit: Ursula Kaufmann

אחד הכוריאוגרפים המסקרנים והמעניינים בעיני בעולם המחול הוא הכוריאוגרף הצרפתי פרנסואה שינו (François Chaignaud). לשינו יש נטייה להסתכן ונדמה שכמעט בכוונה הוא בוחר נושאים כמעט טריוויאלים, מנסה לזעזע את עצמו בשאלה: מה הוא מסוגל עוד להציע למחול? כאילו שמנגנון היצירה שלו מחפש דברים נטולי ערך בשביל להעצימם, ונרתע מהעוצמות שאין להן צורך בתרומתו.

ב- ‘Altered natives’ say yes to another excess- twerk העבודה החדשה שלו עם ססיליה בנגוליאה (Cecilia Bengolea), הם בחנו יחד עם עוד שלושה רקדנים ושני די.ג’יי את סצינת המועדונים, מלהטטים בתוך החלוקה הדיכוטומית שלפיה אמנות היא טובה ופורנוגרפיה רעה. וזה מתחיל מסיחרור שלא עוצר לרגע עד שהרקדנים נראים כמו מגזרות נייר, חסרי רגש. והוא יוצר ריטואל גופני, מעגל מאוחד של אנשים שרצונותיהם דומים והם כולם נהנים יחד ובאותו רגע. הופך את הנהנים מגופם ומקלות תנועתם לאפוס תיאטרלי לעיתים וולגארי, אך גם הכי מעורר קנאה. וכמו שכל כוריאוגרף צריך הוא מציק לעצמו בשאלת ההתבוננות, אפילו ההתפעמות, חש שיש סיכוי ללמוד מהגוף עצמו משהו על ההווה.  ויש תחושה בעבודות שלו שהוא ראה הכל מול העיניים, ועם זאת לא היה לו צל של מושג איך הן יראו בסוף. לעולם מוקסם מהסיכוי של המזוייף להיות דבר אחר, חדש.

“fest” (קיצור של פסטיבל) העבודה החדשה של הפרפורמר ממוצא בולגרי איבו דימצ’ב (Ivo Dimchev) היתה מחרידה ומטרידה, משכנעת אבל מניפולטיבית. דימצ’ב שחי היום בבריסל וזוכה לפופולריות רבה בפסטיבלים בכל רחבי אירופה, יצר על הבמה פסטיבל משלו בו הוא בחן את הפופולריות שלו ואת המחיר שהוא משלם עליה במודע. באינטימיות קיצונית, הוא ביצע לנגד עינינו אנליזה, מין פירוק לגורמים, של סקס אוראלי כמטבע עובר לסוחר . והקרירות והאובייקטיביות והמוזרות של הסצינה הפכו אותה למשכנעת. כי גם כשהם פישקו את רגליהם, הניעו את אגניהם, פיתלו את גוום, דחפו אצבעות, ליקקו ומצצו הם היו נינוחים להפליא, לרגע לא להוטים; משלמים על הרצון שלהם להיות הכל מלבד עצמם, באיזה סדר חדש ומחייב שיעניק להם משמעות. והכל נמשך ונמתח בלי קאט ובלי אקשן, והתנועות והתנוחות של שתי הנשים ושני הגברים התמזגו בצורה מתעתעת, לעיתים הן היו מיניות חושפניות ואישיות ואז אובייקטיביות-מדעיות, משתנות כל הזמן. נדמה שיותר מכל שאיפתו העזה של דימצ’ב היא לחיות חיי כישלון ולהתפלש בתחושת החמצה יומיומית, להכריז בקול על היותו שביר ולהתענג על המתח המדגדג בקיבה.

 

Credit: Maximilian Pramatarov
Credit: Maximilian Pramatarov

העבודה “refuse the hour”  הציעה איזו אנינות פיוטית. מי שהובילו את העבודה היו ויליאם קנטרידג’ (William Kentridge), האמן הדרום-אפריקאי הבולט ביותר בשדה האמנות הבינלאומית, והרקדנית והכוריאוגרפית דאדא מָסילוֹ (Dada Masilo) שגדלה בעיירת השחורים הצפופה הסמוכה ליוהנסברג. “האם אפשר לתאר זמן על הבמה?” שואל קנטרידג’, ובשיתוף עם ההיסטוריון של המדע פיטר גאליסון, הוא מתמודד עם נושא הזמן, ויוצר תפיסה מאוד אישית, שהולכת מעבר לרעיון של ליניאריות והתקדמות, מוציא אותנו למסע מיוון הקלאסית למהירות אור, מהקולוניאליזם לאיינשטיין. וזוהי הפקה גדולה ומורכבת עם מוסיקאים וזמרות אופרה, ודימויים ויזואלים, ומכונות ענק שאורגות את הפנטסטי והאי-רציונלי לתוך תמונות של מציאות. והכל ביחד בורא עולם שבו חומר יכול להשתנות לחומר אחר, למצב צבירה אחר, ללא מהמורות, בזרימה מתמדת.

וזו עבודה שמאפשרת לנו לראות, או להאמין שאנו רואים, את תהליך המחשבה של האמן ואת חלוף הזמן. הדימויים הויזואלים מגלמים את נוכחות הזמן החולף – מציגים פרדוקס המרמז על משיכתו של קנטרידג’ לחשיפת העקבות והאותות שמותיר העבר בהווה.

הפסטיבל הוינאי אימפולסטנץ מטפח באהבה את הכבוד ליצר ולחשק ולתיאבון ולחיך ולאוזן ולעין. מושך אותנו לחיים על גבול קלילות הדעת, נותן לנו את הסיכוי לנוח מעצמנו-לדפוק את הראש בקיר אחר. והרחובות בוינה נעימים ורחבי ידיים, והלילות קייצים אך לא חמים מידי, ואין יום שעובר בלי שמשהו יגרה את הדמיון. וכל יום בעשר בלילה כולם מתנקזים אל הבורג תיאטר, שותים יין אוסטרי, מחליפים משפטי פטפוט וסימני שאלה וסימני קריאה באיזה טיפטוף איטי של הלך רוח, או פשוט רוקדים.