העבודה “רומיאו ויוליה” של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של בלט ציריך כריסטיאן שפוק היא געגוע למבני תרבות כבירים. הלהקה בעלת הטכניקה המושלמת יוצרת על הבמה קולאז’ מרהיב, בו כולם זורמים זה לתוך זה, ברמה מדויקת של אנרגיה- לא עזה מדי ולא מתפרצת, לא מתחנחנת ולא מתגאה, בסוג של צניעות מול ביצועים מרהיבי עיניים, כמו ביצוע מוזיקלי מושלם של רעיון כוריאוגרפי. עד שכל היופי הזה הנובע מתנועה ומוזיקה בלבד, מצטבר על הבמה כסוג מובן מאליו של קיום.

Romeo and Julia Christian Spuck Anat Zecharia 1

הגרסה של שפוק מנסה להציל את סיפור “רומיאו ויוליה” ממתיקות או מסנטימנטליות מייפה שעטפו אותו במהלך השנים אינספור עיבודים וביצועים. באלגנטיות אינסופית, הוא מתמקד בטרגיות הטמונה בתוך מערכות יחסים של יריבות, בתוך אותו פיצול שלעולם לא יסכים לאיחוי. והכל מתרחש בתוך תועפות של שחור ועלטה מרתפית קודרת, והמוסיקה של סרגיי פרופקופייב פועלת כמו כוח טבע מדרבן. ואין כמעט הבדל בתלבושות של המשפחות היריבות מה שאולי מלמד אותנו ששררה היא עניין שרירותי לגמרי. ומה שמפריד ביניהן הוא רק קו לבן ששורטט בגיר החוצה את הבמה לשניים, וגם כשהוא יעלם במציאות, התודעה שלנו תמשיך להחזיק בו.

ויש בהפקה הזו רגעים עוצרי נשימה. בתמונת הפתיחה, אחרי שאנחנו צוברים קצת מוסיקה וחושך, ניצבים 50 הרקדנים  בתמונה קפואה- חיה, כמו על בד ציור ענק. והכל נצבר לרוח המקום והזמן והחיים, וארוז בבד משיי וטאפט מרשרש. מציע לנו, שכמו חלפנו שם במקרה, אינטימיות של מבט ואת סוד הדברים הגלויים לעין. עד שמה שנראה לעין מקבל חזות של נחשף.

בתמונת הפתיחה של החלק השני, המתח בין השאנדליר הקריסטלי שהתרכך ונשמט, אל מול רומיאו ויוליה השוכבים, לוכד רגע מסעיר באיזו עדינות מתוחכמת.

שפוק לא באמת מצליח לקעקע בתנועה ובתמונות אמונות רווחות, דעות נבערות, אידאולוגיות חולות ודתות חשוכות. והכוריאוגרפיה שלו יותר מכל מציגה עולם שיש בו עוצמה דווקא נעימה ללא הצהרות נחרצות. יחד עם זאת היכולת שלו לארגן חלל חוויתי אפקטיבי, ולסחוף אותנו לתוך יצירה שהיא נמרצת ומעוררת רצון ממשי להכנס לעלילה, להציל את מי שראוי להצלה ולהזהיר את מי שמצוי בסכנה, דוחה את מלמול הביקורת שרץ לי בראש, על כך שבסופו של דבר אנחנו מדמיינים עומק מבלי באמת לחוות אותו.

כי לפעמים אנחנו רוצים לחזור לסיפורים ישנים ומוכרים לטובה, מסוג “רומיאו ויוליה”, ללכת על בטוח, לדעת מראש את הסוף, ולקבל את מה שבלט קלאסי במייטבו יכול להציע לנו- עונג ישיר ומיידי.

Romeo and Julia Christian Spuck Anat Zecharia 2