בכל העבודות האחרונות של להקת המחול ורטיגו מנסה הכוריאוגרפית נעה ורטהיים לצקת צורה לחסר צורה, להלביש את הבלתי נתפש גוף.

“רשימו” הוא מושג קבלי שמהותו ‘רושם האור’ האלוהי שלפני הצמצום. הקו הדק המשוך על הכלי ונותר עם הסתלקות האורות; ההתגלות של מה שנותר בחלל הפנוי. המסע בחלל הפנוי שהוא הזמן בו הנפש מזומנת לכל.

פיתולי הגוף והסאונד גודשים ומציפים את החלל ודועכים בחזרה לגרסת המלאכותיות הרגועה של עצמם, וחוזר חלילה. ולא מעט פעמים הרקדנים רצים על הבמה במעגל, סביב הזנב של עצמם, בלי מטרה. ויש מובהקות אסתטית אבל שום דבר לא מתנגש או מוטח זה בזה.

“רשימו” היא עבודה חסרה להט, כמו פורשת שמש־אסוציאציות סביב איזה עניין, המתקבלת כווריאציות על נושא. האוניסונים הרבים פורשים מניפת אפשרויות רחבה ונשענים על תקדימים- דילוגים בתנועת מטוטלת במקצב קבוע, החלקה על הריצפה מצד לצד, מבנים שונים של שורות, באלכסון, לרוחב הבמה, מתפרקות ומתאחדות כמו כדורי כספית המנסים לחזור למוצק.

ויש גם רגעי יפעה פעוטים- אגרוף נוקש באגרוף כמטוטלת, ממאן להחלץ מהנענוע, כמו אין בעולם דבר מה שיעצור את הפעימה. רקדנית נישאת אל על, צפה, רגליה חותרות באוויר, מתוך מרחבי עקבותיה החלומות בוקעים.

ואפשר היה לדבר על אופן השתחררותו של הגוף מהחומר אל המופשט, על האור שמעבר לרגש, כמו לעצמו, על קיום שמעבר לזמן האדם. אבל הכל ניתז, רוגם אותנו במראות, בלי מבנה ממשי, עד שקשה למשוך משהו מתוך הבליל.

ורטיגו כתמיד היא להקה מלאת הבטחות, אבל הפעם התחושה היא שהכוריאוגרפית נעה ורטהיים עייפה ואין בכוחה לשאת אותנו למרחוק. כאילו אבדה לה חדות המבט לצדדים או נהפכה בה המוזה לאבן שאין לה הופכין. כי בסופו של דבר “רשימו” היא עבודה שלא מנסה לגלות אלא כבר שבעה ויודעת. המסה של שמונת הרקדנים מסתירה את כל מה שפעם היה תשוקה.

קרדיט צלם: מעיין חותם

רשימו_1 רשימו_5 רשימו_3 רשימו_2