אז מה היה לנו שם? שואלים הגששים במערכון שכתב להם יוסי בנאי. אז ככה:

טקסט עמום שצורף לתוכנייה שמסביר שצ’רלי הוא צ’רלי צ’פלין, הלוזר הווינר. אבל צ’רלי הוא גם צ’רלס לינדברג שחתך את השמיים ואת הדמיון האנושי במטוס רעוע. וצ’רלי הוא גם כל החיילים שעל שמם היה יכול להיקרא. וצ’ק פוינט צ’רלי שהיא נקודת המעבר בברלין.

קרדיט צלמת: תמי וייס
קרדיט צלמת: תמי וייס

ומנדלבאום? מנדלבאום זה אנחנו. מנדלבאום זה זה שחולם שיום אחד הוא יהיה צ’רלי. אבל מנדלבאום הוא גם נקודת המעבר בין שני חלקי ירושלים. “ועכשיו, כשהחומה הפכה לבלתי נראית אך קיימת, אולי מנדלבאום יכול לחזור ולהיות סתם אדם שגר…בסתם מדינה שבמקרה היא שלנו”.

והיו גם רקדנים שהסתובבו במבואה בין הצופים ורקדו, וחיבקו ודיברו. והייתה הפרדה בכניסה לאולם בין גברים לנשים, ורקדנים שמתפקדים על תקן סדרנים ומבקשים תעודות זהות. ומסך אחורי עשוי נייר חום מקומט. והבטחה לשבעים דקות של אי-שפיות. ובדיקה בטחונית של הרקדנים על הבמה- פישוק, הטיית ראש, פתיחת פה, הוצאת לשון. מפגש רעים בין רקדן ורקדנית שהמחוות המנומסות בו מסלימות והופכות להטרדה מינית, ורקדנית שממששת רקדנית אחרת, ונשיקה בין שני גברים.

קרדיט צלמת: תמי וייס
קרדיט צלמת: תמי וייס

ומונולוג של אישה חרדתית, ומונולוג ארוך של מדריכת קליעה צה”לית שירתה את הוראות ה’מדריך לצלף’ לעבר קהל. בין לבין נשמעה מוסיקה ואז היא התפשטה והפכה לחתולת מין וכשהמוסיקה פסקה היא חזרה להיות מדריכת קליעה. והיו נפילות אקרובטיות לריצפה, ושיר רועם בגרמנית. ושוב ירידת רקדנים לקהל- רקדן ממשש צופה תורן משל היה הלן קלר בעיצומו של לימוד כתב ברייל. וסולו של רקדנית ששערה הארוך כיסה את פניה ושתי ידיה נשלחו מתוך הסבך קדימה, וריקוד הורה צוהל, ועוד התפשטות, ונפילה באפיסת כוחות לריצפה. והזמנה אישית של הכוריאוגרף אמיר קולבן לגלריה, כלומר לעלות ולהסתובב בין הרקדנים המעורטלים ששכבו על הבמה, כלומר לצפות במוצגים, כלומר בלי לגעת. אתה הבנת את זה ברוך?!

קרדיט צלמת: תמי וייס
קרדיט צלמת: תמי וייס