לפעמים לא צריך להבריק במקוריות אלא אפשר להסתפק בלהקה טובה שיש בה תאווה לחיים והיא פותחת לנו דלת כבדה לתוך רפרטואר יצירות מופת מאת גדולי הכוריאוגרפים במאה השנים האחרונות לוקחת אותנו למסע ברכבת הרים היסטורית. כזה ערב בדיוק מציעה לנו להקת בלט מינכן, מבית האופרה של מינכן בביקורה הראשון בישראל- ערב של יצירות שנאספו כדי לשרטט קו ארוך חסר יעד ובלתי נעצר שכשתופסים אותו כרצף הוא ראוי כדי לברר האם ההתיישנות מייפה או ממתקת, או ממשיכה לאמיתו של דבר להציב תעלומה צעירה לנצח.

היצירה הפותחת “אלגרו ברילנטה” של  ג’ורג’ בלנשין למוסיקה של צ’ייקובסקי, קלילה כמו איזה עורק חיים אלטרנטיבי, מציעה איזה מעקף לריאליזם האכזרי של העולם באיזו תמימות אידילית רבת חן. זו יצירה מאתגרת וקשה לביצוע שהאנרגיה המאומצת של הביצוע הרגה אותה כבר בהתחלה.

“הפוואן של המורי” מאת חוזה לימון למוסיקה של  פורסל, נוצרה ב-1949 כתגובה אמנותית למקארתיזם בארה”ב- אותן האשמות חסרות ביסוס שנועדו להגביל התבטאויות פוליטיות שונות, והאשמות, הדיבה והריגול המוגזם שהגיעו לשיא.  מבלי להצהיר על כך בכותרת לימון מציג כאן איזו פרשנות כללית למחזה “אותלו מאת שקספייר. העבודה הזו היתה המוצלחת ביותר בערב הזה, ארבע הדמויות, אותלו, יאגו, דסדמונה ואמיליה, בתלבושות עזות צבע בסגנון הבארוק, נצצו כמו פנינים בקופסת קטיפה שחורה. מצליחים לשמור על איזה מתח מרוכז אבל גם לצלול ולהרפות. נוטים להיראות כאילו נוצרו בידי הטבע.

והיתה גם יצירתו היפה של נאצ’ו דואטו “ז’ארדי טנקאט” שבוצעה בבגרות ובחוכמה בלתי מתחכמת עד שהזרימה הסוחפת שבה שלחה אותנו לשדות קטאלנים מוכי חום. וגם קטע מ”שודד הים” של מריוס פטיפה למוסיקה של דריגו שזכה לביצוע קפוץ אבל עמוס הרמות ופירואטים, הדבר היחיד שיכולנו לזכות אותה בו היה חיוך סלחני. והיה גם קטע קצרצר מתוך “רומיאו ויוליה” מאת ג’ון קרנקו שהרגיש כמו מרענן חיך, שום דבר משמעותי לא נשאר מהיצירה הקאנונית הזו שלו.

וכמה חבל שהביצוע היה לא אחיד ושהנסיגה בזמן היתה עמוסה כל כך ומייגעת  מה שהפך את השאלה החשובה לתמונה כוללת כזו שאין בה דעה ואין לה אידיאולוגיה והיא לא בעד או נגד. ושום דבר בה לא באמת מושך אותנו לשוב.