הרחבה של תיאטרון ירושלים נראתה ביום חמישי אחה״צ כמו פתיחה צוהלת של מחנה קיץ חינוכי ואיכותי לחניכי התנועה בעבר בהווה ובעתיד.  1000 ברי המזל שהצליחו לקנות כרטיס ל״הר אולימפוס״ של האמן העכשווי והרב תחומי יאן פאבר, הגיעו שמחים ונרגשים ועמוסי מטלטלין שיעזרו להם לעבור בשלום את היממה הקרובה. רק ברזיות לציחצוח שיניים ולמילוי בקבוקים ופינות לקומזיץ היו חסרות להשלמת התמונה. התחושה היתה שלרגע אהבת התרבות התאחדה עם אחדות העם ושאין מקום יותר טוב להיות בו ברגע הזה.

מי שמכיר את פסל הברונזה המונומנטלי של פאבר העשוי ברונזה בו הוא נראה רוכב על גבי צב ענק ב׳חיפוש אחר אוטופיה׳, לא יתפלא על הבחירה של הכוריאוגרף הבלגי להעלות מופע שימשך 24 שעות. זמן תמורת אמנות או ככל שהחיים נהיים בהולים וקצרי רוח, האמנות צריכה להשתהות ולהאט. ויממה שלמה בחיינו זה באמת זמן מקביל שבו הכל יכול לקרות.

ואכן ״הר אולימפוס״ שלו, עליו עבד במשך שנה שלמה, מבוקר עד ערב, ביחד עם 28 פרפורמרים, קובע שיא חדש בקריירה הארוכה שלו לא רק באורך אלא גם בנסיון שלו להשיג מטרה מונומנטלית- להביא אל הבמה את הזיכרון הקולקטיבי של הטרגדיות היווניות. ביצוע קולאז׳י צוהל ומטריד שיש בו מחול ותיאטרון ואמנות ויזואלית. מעבדת ענק הדנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? ולמה המרד הוא דבר הכרחי לקיום.

פאבר קורא תיגר עלינו הצופים, לוקח אותנו באמצעות דינמיקה חווייתית אינטנסיבית אל מעבר קצוות הרגש. הוא חוקר את האדם דרך גופו ובין הדמויות שהוא מעמיד על הבמה להלחם מול הקונפליקטים. מודע לגמרי לפשיזם שלו ומתענג על כל רגע בהגייה שלו, מאפשר מרווח ביקורתי. ההתעסקות בגוף היא כפייתית ולכל אורך המופע פאבר מנהל דיאלוג עם המושג המעוות של היופי, הופך את הגוף לכלי שהשחקנים-רקדנים על הבמה מתעללים בו, בזים לו, מכסים אותו ביוגורט, בצבע, בשמן זית, בבשר נא ואיכשהו מצליחים להשאיר אותו מזהיר ביופיו. העניין של פאבר בנפש האדם הוא מינימלי. האנשים הם פיסיים; אנשים הם בשר. הבשורה היא בשר. וכל בשר חוזר אל הגוף ממנו הוא בותר. ויש משהו מהפנט בגוף הפגיע והמפוכח שמודע לחולשותיו ולמגבלותיו. הגוף המודר, הבזוי, החולה, המוכה, הכבוש, המפורק, חושף את פעולתם של מנגנוני משטור וייצוג אשר מפקחים באמצעותו על הבנייתו האידיאולוגית של הסובייקט. ככניסה אל שלב של “דקדנס גופני”, שלועג לאופצית השחרור ונשאב לתוך מערכת יחסים חסרת תקווה של הרס ואלימות גופניים.

ענת זכריה - תיאטרון - הר אולימפוס- צילום Sam De Mol 01ואין כאן עלילה מובנית עם קו ליניארי מוביל, אלא הכל מתנהל בתוך מבנה חופשי ואסוציאטיבי, בתוך עולם דימויים טקסטורות וצבעים שחודר כל שריון. ״הר אולימפוס״ מחולק ל-14 פרקים, שבכל אחד מהם כמה סצינות באורכים משתנים המתייחסות למיתוס או גיבור מסוימים: אודיסאוס, אגממנון, אדיפוס, אלקסטיס, הרקולס, הקובה, יוקסטה, אנטיגונה, מדאה ועוד רבים. גם כאן מעניין יותר לחשוב על כל פיסה כרכיב בסדרה שלמה המייצרת טענה בעלת תוקף מצטבר מאשר כפריט יחיד.

וגם הקצב משתנה, נע בין איטיות וחזרתיות לאינטנסיביות תזזיתית, בין אקסטטיות לסטטיות מהפנטת כמעט מדיטטיבית. דמותה הקפואה של מדיאה האוחזת במשך כמעט שעה סכין נוטף דם בידה, לא מצליחה לצאת לי מהראש. הרצח הוא לא השיא אלא הזמן שבא בעקבותיו.

ולמרות החופש והאקסטטיות, הבמה של פאבר ממושטרת, סימטרית ומינימליסטית. 36 פנסים כדוריים משתלשלים מלמעלה יורדים ועולים בהתאם לקומפוזיציה, צילם הנאה הופך את המסך בעומק הבמה לעורקי מינרליים בלוח טקטוני.

ומה שקורה בצד אחד קורה גם בצידה השני, ואם מישהו עומד בקידמת הבמה, מישהו יעמוד במקביל לו בעומק הבמה. אולי בגלל שפאבר בא מאמנות פלסטית, הקודים הם של שפת המופשט הגיאומטרי, של מודרניזם־עילי העוסק בקונקרטיות חפה מסמלים, מבוססת על יחסי חומר־צבע־צורה אוניברסאליים ועל המתחים הפנימיים ביניהם.

מעין ארכיטקטורה של סדר, מהוגנות, קפדנות ויציבות גיאומטרית בחוץ, כאוס בשרני של איברי מין ודם וזוהמה בפנים. והצבעוניות עד הסוף מונוכרומטית- שחור לבן ודם. לפעמים משהו שקוף לפעמים משהו מבריק- קסדת לוחם, שלשלאות ברזל, סיכת שיער או כתר.

וכבר בפתיחה, סצינת השליחים, היא כמו השורה הראשונה שמכה אותנו בראש, אסתטית ומאז׳ורית ומטרידה. כי המסר יעבור רק כשהשליחים יתחבו את פניהם אל בין אחוריהם של שני גברים הכורעים על שש חורצי לשון. הפה של האחד יוצמד לפי הטבעת של האחר הופך את גופו לתיבת תהודה, צינור למסר שבא מהאלים: “בשורות רעות. נושבת רוח חולה. המגיפה תכה בעיר לפני עלות השחר. לא יהיה מפלט. הטבע יפגין את כוחו”.

בהמשך יוותר על הבמה תחת אור כדורי, גבר ערום, האיבר שבין רגליו לאט לאט יתקשה ויזדקר מעלה, כמו תרגיל אנורקטי במשמעת עצמית, בלי צורך בעולם חיצוני ומבלי שעובדות יפריעו לו. ויש בזה ליריות וכוח או פשוט חיים.

אחר כך תתחיל הילולה ואנשים לבושי לבן יחוללו עד שדם יתחיל לחלחל מבעד לבגדים שלהם;  עד שחתיכות של בשר יתקלפו מתוך בגדיהם ויפלו אל הקרקע – כבד, לבבות, כליות, וריח ארומטי של דם שמרגע זה וכמעט עד הסוף, לא יעזוב את החלל מעורר בחילה קלה.

ענת זכריה - ? יאטרון - הר אולימפוס- צילום Wonge Bergmann 11ומי שמנצח על החגיגה הוא האל דיוניסוס בכבודו ובעצמו, שמן ורוטט ותינוקי, נאמן לאינסטינקט הראשוני. מין פעוט אווילי עם כתר עלי דפנה לראשו ואשכולות ענבים חגורים למותניו ואישה לצידו המתפקדת כתוכי, חוזרת על המילה הראשונה מתוך דבריו. כרוב מלאכי שכמו ירד מהקפלה הסיסטינית. וזהו ליהוק מצטיין במיוחד כי משהו בתמימות הצורנית שלו הופכת אותו לדמות שקל כל כך להאמין לה.

ולא יחסרו עינויי גוף-נפש: קפיצה בדילגיות עשויות שרשראות ברזל במשך זמן ארוך, משועבדים לקצב הקולקטיבי, רעש הברזל הניטח על הריצפה לא נותן מנוח. שלוש נשים המשליכות את עצמן על גבר אחד, שוב ושוב מכריחות אותו לשאת אותן כיחידה אחת.

ושוב אנחנו בזירת רצח טרייה הדם עדיין מטפטף ונקווה. אישה תנגוס בו באמוק מוכת טירוף, פעם אחרת מישהו יאסוף אותו לתוך סדין שיאדים ויהפוך לבגד של קלימסטרה, אחרים יאספו אותו לתוך אגרטלים כמו אנשי היחידה לזיהוי פלילי, פנסי כורים למצחם. והם יעקרו את לבבם ואת כבדם וירחצו אותו בריטואל. ויאוננו באקסטזה עם ברושים ננסיים.

ויש רגעים שהמציאות נמסה אל תוך קומפוזיציה כוריאוגרפית מרככת. ארבע נשים ישובות על שולחנות מוארכים, רגליהן פסוקות והן מעטרות ומכסות את ערוותן בעלי כותרת של פרחים. כמה יופי היה ברגע הזה.

וגם כשיש רגעים לא מעניינים, שטוחים, צעקניים, שאין בהם הצדקה למשך, לסיזיפיות הכפויה, אי אפשר לגרוע עין מהבמה, מהכאן והעכשיו. כי ברור לנו לגמרי שהאיכות כאן לא נגזרת רק מהרעיונות אלא קודם כל מנוכחותם המרוכזת של הפרפורמרים, מיכולתם להיות במה שהם עושים ולהביא את הקהל לשם. והקאסט הזה של פאבר הוא נבחרת חלומות מסורה, רבת כישורים, ובלתי נשכחת. יש להם גם כושר פיזי מטורף וגם אומץ נדיר לחשיפה פיזית קיצונית. ״לוחמי יופי״ מכנה אותם פאבר, אנסמבל שמתנהל כמו יחידת קומנדו עילית, בתיאום מוחלט.

ואין כאן לרגע איזו רומנטיות שבה נושרים אנשים, גוססים ומתים מרוב אהבה, כמיהה מיוסרת ושאר רגשות עילאיים, ״הר אולימפוס״ משולל כל ממד של התעלות רוחנית או מיסטית. יש בו חילוניות גמורה — הוכחה שהגוף הוא בשר ודם בלבד והאדם הוא סך הדחפים שלו. גם התענוג מהפרוטרוט הנקרופילי והממד הסדיסטי בולטים — זהו מופע שדוקר את העין, משתכשך בפרטי הזוועה ומתעלל באנינותו של הצופה.

ענת זכריה - ? יאטרון - הר אולימפוס- צילום Wonge Bergmann 04והייתי שם משקיעה עד זריחה עד כמעט עוד שקיעה, מכורה לגמרי למה שחולף מול העיניים, יוצאת רק ברגעי השינה ואז ממהרת לחזור כדי לא להפסיד. וההצטברות בסוף היתה לא של רעיונות אלא של נוכחות וחיים. כי בסופו של דבר יש בו בפאבר משהו חם, גם אם מגלומני וילדותי באופן נוגע ללב.

וכן, אולי אפשר להסתפק במסרים הרלוונטים מתוך הטקסטים כמו: כולנו עבדים, כולנו גיבורים, או להענות לקריאה לתבוע לעצמנו בחזרה את הכוח. או להשתכנע שזה התיאטרון האמיתי לא זה הנוח שהוא של פוליטיקה וצביעות. אבל בשבילי למען האמת, הבחירות של הטקסט היו רוב הזמן תמוהות עד בנאליות. כך שהפכתי את המונולוגים למין מילמול מוסיקלי, תיבת נוח שפתית שלא מוכנה לקבל את העולם כדבר הומוגני, אחיד.

בסוף כשכולם רקדו בהשתוללות שיכורה משמחה על זה ששרדנו, חשבתי שאולי אפשר לביית חיה-אותנו, רק עד גבול מסויים. ובעיקר התעצבתי, כי דווקא החיות העוצמתית הזו הזכירה לי לרצות הרבה יותר מהחיים, במקום לראות אותם חולפים. וזה הרבה מאוד להרוויח ביממה אחת שלמה.