יצירה אמורה להיות חסרת סיכוי, פתטית, מגוחכת, לא יעילה, משאת נפש שמשנה את חיינו. היום, מול תפישת העולם השבעה שלנו, דרושה תפיסת קונפליקט, יחסים מתוחים, או כל מה שלא יסתדר עם הנעימות בריח לבנדר ששורה היום על הכל.

ופסטיבל “זירת מחול” ממרום 14 שנותיו אכן מצליח לתת מענה לצורך בפלטפורמה ניסיונית חוקרת ומרעננת מאוד. את המהדורה הנוכחית מנהל זו השנה השנייה הכוריאוגרף סהר עזימי והיא כללה שלש תכניות ובהן עבודות של שבעה יוצרים.

העבודה הרהוטה ביותר בשלושת המקבצים היתה “עבודת בית” של אסנת קלנר- יוצרת ביקורתית, אליטיסטית מלאת הומור ותעוזה.בחוכמה גדולה לקחה קלנר את המחוות היומיומיות, את המולטי טסקינג שאמהות נדרשות לה, והפגישה אותן עם המוסיקה האלוהית “כרמינה בורנה” של קרל אורף.

קרדיט צלם-גדי דגון
קרדיט צלם-גדי דגון

על הבמה ארבע אמהות- שתיים הריוניות מלאות פוטנציאל ושתיים אחרות שעושות את כל העבודה בתיזמון מדוייק, כלואות בלימבו של הווה מתמשך. הן טובלות מרפק באמבט תינוק מתנייד, בודקות טמפרטורה, מתיזות מים. מכינות בגדים להחלפה, פורצות בדואט שדוחף עגלות במסלול מפותל. בגוף זקוף ופנים חפות מהבעה באמצעות מחוות ברורות, ובהתרוצצות רב-כיוונית ממושטרת, הן מחליפות את האקספרסיה בפרקטיקה, הופכות לדוגמניות של אמהות- מגוחכות, פלקאטיות, או קורבנות-עצמן. מכוונות את המבט של הצופה לעבר נוסחה מצליחה, מדגישות את הקלקול בחיוך עווית מפתה של חיים פלאיים בגני העדן של ההורות, בהם תחושת החיים כשחיטה מתמשכת, לעולם מציגה עצמה כעולצת.

קרדיט צלם-גדי דגון
קרדיט צלם-גדי דגון

“קונץ” בביצועם של היוצרים גיא שומרוני ויניב אברהם מוגדרת כ”סיפור קצר על חברות, הסחת דעת, דחיסות של אוויר ומצבי רוח”. שומרוני ואברהם הצליחו להפיק איזה תחביר סרקסטי ובולמי בין מקטעים שונים. בעזרת תחביר שאינו מקהה את הרגישות אלא דווקא מחדד אותה, באנרגיה בלתי נלאית ובלקטנות נונשלנטית הם מצליחים לנגח את מושג ‘הרעות’ הפלמ”חניקי ולהביא לבמה את אותה אחווה גברית מתחשבנת בת זמננו. חולקים מאגיה משותפת, סוד ותענוג.