בלתי אפשרי למנות את כל הלהקות והיוצרים שהופיעו במהדורה הנוכחית של פסטיבל המחול במונפלייה וגם זו תהייה אופטימיות חסרת תקנה להניח שכל המופעים יהיו יוצאים מהכלל, או מקוריים ומפתיעים. אבל שני מופעים מעוררי מחשבה היו אלה של עמנואל גת ומרלן מונטרו פריטאס.

מה שאני תמיד אוהבת בעבודות של גת זה שהוא אינו כוריאוגרף שחוזר לגוף כדי “למצוא את עצמו” או “להבין” או קלישאה אחרת, אלא כדי להוכיח את הניכור היסודי שטבוע בו. מיטיב לייצר הצהרות געגוע וערגה מתוחכמות. מספק שוב ושוב את ההוכחה החזותית לכך. וכשזה מצליח, זה מלא ברק. בעבודה האחרונה שלו הנקראת (TENWORKS (for Jean-Paul מחווה למנהל האמנותי של פסטיבל המחול במונפלייה, אותה יצר עם בלט האופרה של ליון, יש עשרה חלקים לקטעי מוסיקה שונים כאשר יופיו של המערך כולו, מצליח לשמור סוד .זו אולי העבודה הנקייה, ההומוגנית, הרגועה והקרירה מבין עבודותיו של גת. ונדמה לי שבעבודות האחרונות שלו הוא נוטש את האינטנסיביות לטובת מחול שקט יותר. מופנם, מהורהר והשוואתי. וניכר כי תפישת האקשן שלו משתנה. הרגע המכריע הפך לרגע השולי, האזוטרי, הסתום, הכמעט מוחמץ. מוצג כאן כמכריע. שומר על מאפייני שפתו האמנותית שכל דימוי בה הוא גם ספציפי וגם על–זמני וסמלי. ומצליח להפיק דימויים מעוררי התפעמות ומחשבה על משמעויות הזמן, המקום והגוף כחומר. הדואט של ראול סרנו נונז וקיילין נייט נחרט בזכרון, מצליח לפרק מבפנים בדיוק, חיים זוגיים שלמים.

Galerie photos – Emanuel Gat : TENWORKS (for Jean-Paul) © Julia Gat

לפעמים, למרות שאת מודעת לפיתוי הגלוי ביצירה כלשהי, את מוצאת עצמך מתמסרת לו. הכוריאוגרפית והרקדנית מרלן מונטרו פריטאס ( Marlene Montero Feitas) העלתה במונפלייה את עבודתה החדשה והמחשמלת ״הבאקכות״ (Bacchantes) בעקבות אותה טרגדיה יוונית מאת אוריפידס, ככל הנראה הטרגדיה האחרונה שכתב, המתארת את פולחן האל דיוניסוס. אלא שאצל פריטס זו יותר חגיגת ״הלא כלום״. פריטס שנולדה ברפובליקה של כף ורדה (שהייתה קולוניה פורטוגזית), ושפת האם שלה היא קריאולית, היא גרה בליסבון, נחשבת לחיית במה היפר אקספרסיבית. הקומפוזיציה של העבודה הזו בנויה כמו קולאז’ דאדאיסטי, בכחנליה לוטשת שיניים, נשף ביזארי שאורכו שעתיים וחצי שבמהלכו אנחנו מתהפנטים מאינספור דימויים משלימים, שאינם טורפים זה את זה, אלא יוצרים דיסוננס בין הנינוח לדוקר את העין, המנחם והמורבידי, בין קפיאה לתזזיתיות, בין האינטימי להמוני, הגועש לסטטי, הממוכן למקורי, המשומש לבתולי, הקוהרנטי לאידיוסינקראטי. עולם שנברא כולו מסדרות של פעולות עקביות, צייתניות ושקדניות, חפות מאקספרסיה ואפילו מאמפתיה ברוח תשוקת המיכון מחסלת-העצמי. ויש משהו מפתה בריאליזם המושלם שלה המומר למצבים של סוריאליזם. הפיתוי גלוי ומודע לעצמו ולמתבונן והוא כמלכודת דבש בתוך פריים קולנועי רחב.

Galerie photos – Marlene Monteiro Freitas : Bacchantes – Prélude pour une purge © Filipe Ferreira

פריטס היא יוצרת שאיננה מהססת לחבר יחד איכויות שונות, גם בכך ייחודה — הרטוריקה המשלבת מומנטים שובי לב ובדיחות קרש, הברקות דקות וקלילות ועבודות מיוזעות ומאומצות. דווקא המשלב הכפול הזה מקיים צרימה פורייה. ואין דרך מכובדת להתפייט על האסתטיקה של עבודה זו. כל ניסיון לתארה הוא נואל. שהרי זה הדבר עצמו – הדבר עצמו במלוא חוסר תוחלתו הטהור, במלוא ההמצאתיות המגוחכת. נשאר רק לחכות כדי לראות אותה בשנה הבאה בירושלים, אחרי שהוזמנה ככוריאוגרפית אורחת ליצור עבודה ללהקת בת שבע שתעלה בפסטיבל ישראל 2018.

ובפינת האכזבה מארי שווינאר (Marie Chouinard) יוצרת קנדית בעלת שם, מהיוצרים היותר מבוקשים במעגל הפסטיבלים. שווינאר שיודעת להקשיב בתשומת לב לדחף החיוני של הגוף ומצליחה תמיד לגבש אותו לסדר חדש עוצר נשימה בסוג של ווירטואוזיות רכה. הפעם היא אמנם הצליחה ללכוד את הגל המקורי של הגופים, ולארגן אותם במרחב ובזמן אבל לצערי היא נקלעה כמעט מההתחלה להצגת תכלית נלוזה של עשרה רקדנים שמדמים את גופם המושלם והחף מפגם לאנשים נכים, בעלי מוגבלויות. משתמשת בצליעה, עיוות, פסיחה חוסר איזון, אי אפשר היה להכיל את זה. גם הרגעים האיטיים על סף הסלואו מושן, בהם נעו הרקדנים כמו על גבי רפסודה שנטרפה או כנחיל פליטים, הבעות הפנים שלהם שהועברו בלייב אל המסך הגדול שמאחוריהם, כל אותם הבעות של מבוכה, כאב, תחנונים, אקסטזה, מדיטציה, נותרו לא משכנעים.

Galerie photos – Compagnie Marie Chouinard : Soft virtuosity, still humid, on the edge © Nicolas Ruel

גם העבודה של הכוריאוגרף הברזילאי מרסלו אוולין (Marcelo Evelin) שהרהיב במסיבת העיתונאים נותרה כמו תרגיל אינטלקטואלי, חזותי־עיוני, של מחול המושפע מבוטו. למרות שאוולין דיבר ארוכות על השפעתו מהטקסט ״הפרימדונה החולה של טאצומי היג‘יקטה, אחד משני האבות המייסדים של זרם הבוטו, שרואה באשה חולה המנסה לקום ממיטתה את היפה שברקדניות,טובה גם מן הפרימדונה של הבלט העומדת בעמידה מושלמת על קצות בהונותיה. ברוב העבודה הרקדנים נעים מאחורי וילון, נשארים גלויים לצופים, רק עם החלק הנמוך של האנטומיה שלהם, לעיתים ערומים לגמרי. או לחילופין נעים בהידור כמו בטקס ממלכתי מלכותי עוטים בדי ברוקאד. מדמים טקסי הכנה, המתנהלים חרישית על ידי כוהנים מוסמכים בריח שמאניזם צדקני. לרגעים נקלעים לדרמה אקספרסיוניסטית שגובלת בפיתוי שערורייתי של מאבק בין שני זכרים. הבעיה המרכזית היתה שהעבודה פשוט לא מעניינת. ומה שקרה בפועל, בחלל, למרות הפרובוקציה, נותר יבשושי וחסר חיים, לוקה בפשטנות ובטרחנות. בלי זעם שמח וגאה ואף טיפת הומור, קלילות, סקסיות או פאנק. בסוף, כשאחד הרקדנים פצח בהליכת סולו איטית להפליא כשהוא פורט על מנדולינה, הלב של הקהל צנח כשהוא הבין שיעברו עוד עשר דקות עד שהוא יצליח להעלם ולהיבלע מאחורי המסך. עוד מינימום מוחלט שלא הצליח להפוך להירהור נדיר.

Galerie photos – Marcelo Evelin : Dança Doente © Mauricio Pokemon

להקת הבלט הלאומית של הולנד הגיעה עם אחד מהכוריאוגרפים ״המייסדים״ שלה האנס ואן-מאנן (Hans van Manen) בן ה-85 שזכה כאן למחווה יוצאת דופן מצד הפסטיבל ולטקס הענקת עיטור אביר מטעם מסדר האומנויות והספרות הצרפתי. מאנן שמושפע מאוד מבלנשיין קד ביצירות שלו למחול האקדמי אבל חוקר בו בזמן את החלל הריק ואת ההמשכיות המקיפים את עבודתו. משתמש בצורה משכנעת בתאורה ובדינמיקה תנועתית. ובנסיונות הדדים של נשים וגברים לשלוט אלה באלה לעיתים בתוקפנות שהופכת לפגיעות ומוכנסת למסגרת של נימוסים חצרוניים, שואפת אל הנשגב. היה משהו מרענן בלראות להקת בלט גדולה.

Galerie photos – Het Nationale Ballet / Programme 2 : Metaforen © Angela Sterling / Adagio Hammerklavier © Hans Gerritsen / Frank Bridge Variations © Hans Gerritsen