עת קיץ, וקל לחיות, כתב ג’ורג’ גרשווין; הדגים קופצים, הכותנה גבוהה והמשפטנים בפגרה. קטגורים וסנגורים כאחת נופשים בחו”ל. ההליכים נדחים עד לשנה העברית הבאה. ההחלטות משתהות. החיפזון מהשטן, ואנחנו בורחים מהצורך המעיק בהכרעות. דוחים. ובדיוק כשאנחנו חושבים שחם מידי בכלל לזוז, וינה טופחת על פנינו עם ImPulsTanz- הפסטיבל למחול עכשווי שמתפרש על העיר הבוהקת למשך חודש.

המילה “דיווה” נזרקת לחלל האוויר יותר מדי בקלות בשנים האחרונות. כל זמרת בינונית או כוכבנית לרגע מקבלות את התואר המחייב, בלי שהאנשים שמכתירים אותן מבינים בכלל כמה גדולה מהחיים צריכה אשה להיות כדי להיות זכאית לסופרלטיב. שני כוריאוגרפים עצמאיים ומוכשרים בחרו השנה להעלות עבודות שיוצרות דרך המחול היסטוריוגרפיה נשית טווים קשרים בין ההיסטורי לעכשווי. בונים היסטוריה נשית אלטרנטיבית, שבה שחרור האשה, גם המהוסס וגם הנועז,, הוא היסוד המנטלי המארגן, וככזה, הוא פרום, מספר סיפור כפול תמיד, לא גמור

העבודה של אסתר סלמון (Eszter Salamon) ״מונומנט 0.3: מוזיאון ולסקה גרט״ סובבת סביב דמותה של גרט (1978-1892), רקדנית יהודייה-גרמניה, רדיקלית ושנויה במחלוקת, שעשייתה ממשיכה לעורר עד היום שאלות על אמנות, משטר, חברה, וכל מה שביניהם. סלמון בחרה לנכס את סיפורה ועל ידי חקר היסטורי וארכיוני, כדי לייצר מערך זיכרון הנע בין עובדות לבדיה. מציגה את החומרים שגרט ייצרה בלוגיקה וויזואלית ולא כרונולוגית עד שנדמה שהיא הופכת אותו חלקית לחלק מזכרונה שלה.

מנצלת את אהבתה של גרט לבורלסקה העושה שימוש בפרודיה ובהגזמה גרוטסקית, את העדפתה לשוליים וליצירת ייצוגים חדשים של הגוף נגד האסתטיקה הבורגנית שהפכה אותה לאחד האמנים הגדולים של זמנה. סלמון מוליכה אותנו בתוך אותו מוזיאון דמיוני שיצרה ביחד עם פרפורמרית נוספת בתוך מבנה פתוח של שברים בלי סיפור טוטלי, והקהל שרואה את כל הפרגמנטים יכול להרכיב לעצמו את הסיפור של גרט ולפרש אותו בעצמו. לפרש ולתאר לעצמו את המובן של החיים.

כאשר את מסיימת את ההליכה בתוך המוזיאון הדמיוני הזה את חשה שיש כל כך הרבה שאלות, תמיהות וספקות שהוא מעלה ומקונן בך במהלך הצפייה, עד אשר את לא יכולה להבין האם סלמון רוצה להציף את השאלות הנוקבות מבלי לענות עליהם, או שמא היא ענתה עליהן ואת פספסת מבלי משים.

הכוריאוגרף והרקדן הצרפתי פרנסואה שיניו (François Chaignaud) לוקח אותנו בעבודה ״Romances inciertos, un autre Orlando״ לחגיגה של בארוק ספרדי מלהטט בין הגברי לנשי, כשהוא מגלם שלוש דמויות ספרדיות מסורתיות: לה דונצ’לה גררה נערה צעירה המחליטה לצאת למלחמה מחופשת לגבר. דמות מוזהבת ועוצרת הנשימה הלקוחה מטקסט של גרסיה לורקה. וטארה, צוענייה לבושה שמלת פלמנקו כחולה ויפהפייה. אותה הוא ישיל כמו נשל נחש מתעתע, מפורק, גברי ונשי עד לקצות הציפורניים. 

על רקע מעין שטיחי קיר מוקרנים המציגים תיאור של ציד בתוך נוף רומנטי, וביחד עם ארבעה מוסיקאים שמלווים אותו, הוא רוקד ושר גם בקול בריטון נמוך וגם בקול נשי גבוה. המנייריזם של שיניו מתאפיין כאן בריאליזם רב, משופע בדינמיות ופאר. הכל יוצר מורכבות, מיזוג ניגודיים, תנועה ודרמטיות, הפונה אל הרגש והדמיון, המנסה ומצליחה לשבות ולהקסים את עין המתבונן. ואין כמו שיניו לתעתע בנו הופך את הדמויות הנשיות האלה לאיקונין, של דבר מה קדוש או אלוהי כמעט. במערכה השנייה הדמות של שיניו מסתחררת בנעלי פוינט על כלונסאות ללא מאמץ, עוטה חצאית זהב וצעיף פרחוני מפואר. בגלגול הזה שלו מצליח שיניו להתמודד בחוכמה ושנינות מלאת הומור ויופי עם דמות האדם וחלוקתו המוזרה והאקראית לנקבי וזכרי, לנשי וגברי, לחוה ואדם. ואין פרפורמר שעוצר את הנשימה כמוהו.

הכוריאוגרף האוסטרי כריס הרינג (Chris Haring) ביחד עם להקתו Liquid Loft העלה מאחורי מומוק- המוזיאון לאמנות מודרנית, בתוך חלל צר וארוך שהיה בעבר אורוות בית המשפט את העבודה ״Foreign Tongues״. לשונות זרות” עוסקת במשחקי הגומלין בין גופים מדברים. נקודת המוצא הן הקלטות של 42 ראיונות, בעיקר עם דוברי שפת מיעוטים ודיאלקטים שונים. וזה לא קשור לתוכן, אלא למנגינה ולטון, לקצב ולדינמיקה. כל אחד משמונת הרקדנים נושא איתו רמקול בלוטוס אלחוטי שמשמיע את הטקסט אותו הוא מדבב, לעיתים הם מסוכרנים ולעיתים נוצרת פוליפוניה שלמה. השפה הופכת לתנועה והרקדנים כל הזמן מגדירים את עצמם דרכה מחדש, כובשים את החלל. לעיתים זה נשמע כמו מכירה פומבית, לעיתים שיר ילדים או תפילה אבל בעיקר אלה גופים אנושיים מדברים שיש לעקוב אחריהם כאשר הם נסחפים בחלל, שלעיתים קשה להתקרב אליהם מספיק, לעיתים הם ממהרים דרך הקהל דוחפים קדימה באנרגיה זועמת. ובאיזה שלב צריך לוותר להבין שבכל מקרה לא נצליח לשים עין על כולם ועל הכל, ומידי פעם נצליח להקפיא אותם לתוך פסל, שיש בו איזה הגיון פנימי. אחרי 70 דקות, נצא אחריהם החוצה להתקרר באוויר הפתוח, לפני שהם יעמדו מולנו בשורה פרונטאלית מקפיאים את הצחוק לקול התשואות. הדיבור התעיף, הצחוק מנסה להיות רענן. ואחרי כל זה כשאת הולכת ומתרחקת משם את שוואלת את עצמך כמה פעמים כשאנחנו מדברים יש לנו מה להגיד, משהו עקרוני ובשרני שיחזיק?

סימון מאייר (Simon Mayer) הכוריאוגרף האוסטרי הצעיר יצר את ״Oh Magic״ ובהחלט היה בזה קסם. מאייר יצר מופע קונצרט קסום לארבעה מוסיקאים יוצרים ורובוטים. כמו שמאן עתידני הוביל מאייר את הנגנים שלו למצב מדיטטיבי של מודעות מאפשר להם לגלות מחדש את הקשר האינטואיטיבי בין הגוף לבין כלי הנגינה שלהם, משחקים כמו ילדים. המבט של הקהל נותן להם את התנופה לצאת מגדרם, לגלות מחדש משהו מהקסם הפנימי שלהם שהיה ואבד. מאייר מצליח ליצור בכישרון חיבורים פראיים-פואטיים, חיבורים מפרים, מאתגרים ומפתיעים. ״Oh Magic״ עוסקת בסופו של דבר ביחסים של כל אחד מהמוסיקאים עם גופם. כלומר, סך כל נסיונותיהם לאלף את גופם ולנקום בו, הופכים אותו  לנַשָׂא של רעיון ואת הקפריזות שלו לאקטיביזם פוליטי נגד השרירות העליונה.  במוסן מסויים מסרבים להשלים כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים.

הכוריאוגרף הספרדי סלבה סנצ׳ז (Salva Sanchis) שרקד ורוקד ביחד עם אן תרזה דה-קירסמייקר, העלה בפסטיבל את העבודה “radical light” ביחד עם עוד ארבעה רקדנים לקצב של 120 פעימות בדקה. זו עבודה שהשאלה האחרונה שצריך לשאול עליה היא: מה הם עושים? כי מה שהעבודה הזו בעיקר מפעילה זו את אותו מבט הדומה לבהייה מדיטטיבית ממוקדת באותו קולאז׳ של עשרים וחמישה משפטים כוריאוגרפיים, שכולם קשורים זה לזה. כל רקדן אחראי על התנועה שלו, אבל כל אחד מכיל גם את העקבות של זה שהיה לפניו מה שנותן לכולם גם את התפקיד של המחבר או המאחה. “radical light” מדגישה את השמחה ואת ההנאה הפשוטה של ריקוד ויוצרת על המשטח הכתום באמצע הבמה מין סביבה לולאתית נעימה בה אפילו אור הניאונים הצבעוני ומוסיקת הטכנו אינם מטרידים. והתכלית נשארת סתומה ומופרכת אבל הפעולה עצמה מספקת ומשכנעת באופן מוזר.

איבו דימצ׳ב (Ivo Dimchev) הכוריאוגרף הבולגרי כבר מזמן הפך לבן יקיר לי של הפסטיבל. הפעם הוא בחר להעלות את ״Selfie Concert״. האמנות נהפכה כבר מזמן לתפאורה, לרקע, לפוטו־אופ המושלם לדוגמנות העצמית. ומוזיאונים רבים נאלצו לאסור שימוש במוטות סלפי בשטחם. ודימצ׳ב שמבין באגוצנטריות דבר אחד או שניים בחר במשך 60 דקות לערוך בתוך מוזיאון קונצרט משיריו, הכלל היחיד היה שכל עוד מישהו מהקהל קם להצטלם איתו הוא ממשיך ושר. הרעיון מעולה, הביצוע חינני בעיקר כי הוא מצליח להדגים באופן הכי פשוט איך הסלפי מעודד אגוצנטריות המגיעה למימדים פתולוגיים. יחד עם עוצמת תרבות הפירגון החנף והמזויף ברשתות החברתיות מה שנשאר לנו זה רק להתקדם דרך הגדרה עצמית אובססיבית, בחושפנות חלקית ומפולטרת. חבל שאחרי עשרים דקות הכל היה ברור לגמרי והענקת השליטה לאנשים לעיצוב האישיות שלהם, הובילה אותי החוצה.

מרק טומפקינס (Mark Tompkins) הכוריאוגרף והרקדן האמריקאי שחי בצרפת העלה את ״Stayin Alive״. המושג החמקמק משהו, “הזדקנות”, הוא אחד הטעונים והמשמעותיים ביותר במסלול חיינו. מהתבוננות בעבודות של אמנים – שאצל רובם הפרק האחרון מוגדר כנקודת שיא – אפשר למצוא מאפיינים משותפים: החזרה לדימויים מהעבר, הניסיון ליצור מעין מילון חזותי מסכם, תחושה של זיכוך ותמצות ולעתים אף התחדשות ותעוזה. ולכן כה סיקרנה אותי העבודה החדשה של מרק טומפקינס שביקש דרכה להכיר בעובדה שגופו המחולל מזדקן ולהרהר בו תוך כדי תנועה כאשר האובדן הטרי של אמו עדיין טרי במוחו. אבל אוסף הסמלים המסכם של טומפקינס שהחל את העבודה בתוך מסלול מותווה מהסוג שמוליכים אותנו בו בשדות תעופה אל עבר שלטונות ההגירה, לא הרוויח מאותה בשלות הבאה עם הגיל. אחרי פיזור צעצועים מתוך תרמיל, התפשטות ואוננות על שולחן לצלילי השיר “Stayin’ Alive” של ה Bee Gees תפסה העבודה טון מונוטוני של דופק במנוחה. לצלילי סיפורים גנריים על ילדותו ויחסיו עם אביו ובעיקר אימו, מתועשים ממש. ללא יכולת לבטא את המצוקה הנפשית. חסרה היתה ההתפרקות, השבירה ואיתה גם התשובה לשאלה: אם שוברים את הכלים ומה יוצא מהשבירה הזאת.