הסצינה הכי משמעותית בעבודה החדשה של סהר עזימי לקוחה מתוך הסרט היפני ‘טמפופו’ (1985). זוהי סצנה בה זוג מעביר מפה לפה חלמון ביצה במפגן מרהיב של לשונות, משתמש במזון באופן סימבולי כחלק מן המשחק המיני, עד שהאישה נשנקת מתשוקה והחלמון נוזל בתוך פיה, ניגר על שמלתה הצחורה. זוהי סצנה בלתי נשכחת שמגדירה מחדש את המושג אינטימיות.

ולמה אני מתעכבת על כל זה, כי כדי שהסצינה המושאלת תהפוך גם למיתולוגית במחול הישראלי, והאמון ההדדי בה יבהיק באופן נוגע ללב, מה שקדם לה על הבמה צריך להיות עשוי לעילא. מדובב דרך אסוציאציות וקונוטציות חזותיות־מילוליות, שיש ביניהן זיקות והקשרים, ושנבנה עבורן יקום אינטר־טקסטואלי שלם שיש בכוחו לשאת אותנו למרחוק, אכולים עד דק מאהבה. כי למרות שעזימי חרש ממעמקים, ובכל מאודו הוא רוצה לעמוד נועז, אמיץ במחשבותיו, החיבורים השרירותיים יצרו מבנה רופף, שהשאיר אותי שותקת מול צערו שדיבורו חשוב.

והיתה נדיבות גדולה ואומץ גדול בבחירה של עזימי להושיב את הקהל על הבמה במרחק נגיעה, קרובים למה שפורץ החוצה. אבל לשבת זה בצד זו על הבמה עם פאות שיער בלונדיניות תואמות, חמושים במשקפי שמש כהים, ולהחליף ביניהם שוב ושוב, זה לא מספיק מעניין כדי לדבר על זהות מגדרית. ולהוסיף עומק עם השיר של יונה וולך: “אַתָּה חֲבֵרָה שֶׁלִּי/ יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ שֶׁל בַּחוּרָה/ וְאַתָּה בַּחוּרָה בַּחוּרָה/ … אוֹ לְהֶפֶךְ בַּחוּרָה בַּחוּר” בדקלום פלקטי, לא מעביר את מה שברור למי שמכיר את השיר- שוולך מאוד לא מאושרת מהצד הנשי בחבר החדש שלה, ולמעשה השיר מעיקרו הוא תלונה וביקורת על האופי הזה שלו. והיה גם שיר שלא הצלחתי לעקוב אחר מילותיו אבל עזימי שר אותו בקול נעים, כשבמקביל אוריין ציירה שתי דמויות בעיפרון פחם. והיה גם משחק עם שתי הפאות במעין תיאטרון בובות חביב. עד שבסוף, העולם כולו אליו הושלכנו, נדון לשכחה.