פריז 29 במאי 1913, ואצלב ניז’ינסקי מציג את היצירה השנייה שלו ככוריאוגרף – פולחן האביב למוסיקה של איגור סטרווינסקי. האולם נסער, מהומה פורצת והקהל נחלק לאלה שמעריצים את היצירה ולאלה שמתעבים אותה. עד היום מתנהל וויכוח האם המוסיקה האוונגרדית של סטרווינסקי היא אשר עוררה את המהומה או הכוריאוגרפיה המהפכנית של ניז’ינסקי. בכל מקרה, הסקנדל של מופע הבכורה לא השפיע לרעה על התקבלותה של היצירה, אלא רק העצים את המיתוס ואת ההילה סביבה. בתוך שבועות אחדים הפכה ״פולחן האביב״ ליצירת מופת אשר שינתה את פני המוסיקה והבלט גם יחד. מאתגרת ומושכת אליה כוריאוגרפים שונים הבוחנים את כוחם היצירתי ומציעים את גרסתם האישית. למעלה משמונים גרסאות של ״פולחן האביב״ נוצרו לאורך המאה העשרים ובמגוון ז’אנרים – בלט, מחול מודרני, פוסט-מודרני ותאטרון מחול.

העבודה שיצרו יוסי ברג ועודד גרף לארבעה רקדנים עוסקת באתוסים של פולחן, הקרבה וגבריות, בהקשר מקומי ועכשווי. פולחן האביב שלהם נפתח כשעל הבמה, גופה מכוסה בתכריכים צהובים מונחת למרגלות אסופת דגלים לבנים וצהובים המזכירים בימת מזבח. הגופה מתעוררת לתחייה וקוראת בשמם של הרקדנים רגע לפני שהם הופכים לקולקטיב, רגע לפני אובדן האינדיבידואל לתוך מערכת מניפולציות תנועות של פולחן בתוך מערכת חברתית. הרקדנים אינם נעים כמעט על דרך העימות. הם מתנועעים בקרבה גופנית גדולה מאוד, אוחזים ידיים, נוגעים, הודפים, ויחד עם זה, כל אחד מהם שומר על המרחב.

יותר מכל עוסק פולחן האביב במצב הנפשי של הנפשות הפועלות, כשחיים ומוות שזורים לצלילי המקצבים המהדהדים. אצל ניז’ינסקי הנערה-קורבן לכודה בתוך מעגל של גברים, המחכים לעווית המוות הראשונה שלה, על מנת למהר לתפוס אותה ולהניפה גבוה באוויר. אצל ברג וגרף הגברים עצמם הם גם האיכות החייתית המחוספסת וגם הקורבן של האדמה סביבנו. בה גם היצר המיני לפות בכוח הקולקטיב.

דרך רצפים תנועתיים הם בונים ומפרקים מחדש דימויים פיזיים וויזואליים של מיליטריזם אנדרטאות ופולחן. שומרים כל הזמן על צורה מוקפדת עם מוסיקה גולמית, מלוטשת ופראית גם יחד שרוב הזמן נדמה שהיא יותר של הגוף מאשר של השכל, עם מקצבים של אנרגיית מחול ועם מצלולים קשים כחיים עצמם. והתנוחות שיש בהן אסתטיקה פיסולית ממש, מייצגות מערכות של פרקטיקות מוסדרות ומסורות לצורך לחימה והגנה- אגרופים המונפים באוויר, נשק שנדרך, זריקת רימון, תקיעת סכין, כריעה על הקרקע והכרכות של גוף על גוף. וגם בעילת גופה וחתימת שפתיים לנשיקה הומו-אירוטית. טיפות הדם המבצבצות מן העור העדין הן פתיתי קונפטי או סמרטוט אדום. ומרגע לרגע נוכחות המוות המתעצמת מחייבת, כאמור, תשובה דחופה לגבי מעמדו.

והידיים שתידלקו את היצירה, שהיו כאן יד השליט, יד השאמאן, יד הצייד, יד הלוחם, היד המפעילה את מושא האמנות בתקווה לחולל שינוי, לחולל נס. עתה, מתגוללות כמי שאזל כוחן ופג תוקפן. ודומה, שאווירת האבל הנחה על הבימה ועל הרביעייה לוחשת לעינינו היפסדות הכוח – הגופני והרוחני כאחד.

והרגע היפה ביותר הוא כשהזהות הגברית מתפרקת מנישקה וארבעת הגברים זונחים את התנועה הזוויתית ובאוניסון ששוכח לרגע את שמחת החיים האקסטטית הם הופכים לארבע אימהות-מקוננות רכות, מנענעים ירכיים, מערסלים בעדינות תינוק בלתי נראה, ומסמנים את נתיב הדמעות אחת אחת, חושפים את המיתולוגיה העצמית של  האם כקורבן של התרחשויות פוליטיות. התפנית הדרמטית הזאת הופכת את המלנכוליה לחמלה, ומציגה את המחול כולו בזווית ראייה שונה לגמרי, כשהם מתייצבים כנשים בשורה הראשונה, עוסקים באמת בדרמה של הגבריות החדשה ולא רק בטרגדיה של הגבריות. הכוח הגברי שנכנע למוות, לאבל, הופך לכוח נשי.

ההקפדה הפורמלית, ההיגיון האסתטי הקשוח וההישענות היתרה על פולחני האביב שקדמו להם, כל אלה ואיכויות נוספות הופכות את ״פולחן האביב״ של ברג וגרף לעבודה רותחת, מתפקעת מיחס אישי. יתרונה הוא בכך שמלבד אסופת סיסמאות שנאמרות בקול מתפנק, היא אינה כושלת באקטיביזם זול ודידקטי אלא נוקטת מהלך לירי של קינה בין החורבות של חיינו כאן, במקום הזה, בזמן הזה.