ההתחלה מהפנטת. הקהל ישוב בעיגול מסביב לזירה מצופה לינולאום לבן, והרקדנים באיזו טקסיות מאופקת מכסים את ברכי הצופים במגבת פיקה דקה עם שתי לולאות מנייר זכוכית לידיים. ארבעה שרפרפים קטנים, מחלקים באופן שווה את המעגל, למרגלותיהם סימוני מקום לכפות הרגלים כמו על גבי שטיח תפילה. הסטריליות הנקייה יוצרת מבנה מעגלי עדין של שקט מונוכרומטי המוכן להכיל את הגודש.

העבודה בנויה ממערך שלם של התרחשויות שבודקות את גבולות הגוף, את דופנותיו הנזילים והחדירים ואת שכבת העור המתחככת עם החוץ. ומהר מאוד ההתרחשויות בתוך הזירה תופסות תאוצה. והחקירה הופכת את הזירה העגולה למעין צלחת פטרי- כלי מעבדתי שקוף ודק לגידול חיידקים, ותרביות רקמה לצורך אבחון רפואי ומחקר מיקרוביולוגי. אט אט מאבדים הרקדנים את זהותם ונהפכים למיקרובים המסתחררים בתוך הצלוחית. נוף פנימי פוסט-אפוקליפטי מושלך על הנוף החיצוני. זו התרבית של דר.

anat zecharia 4

הנה רקדנית אחת נעה באיזה זרם אש, בעוצמה אדירה, הגוף האקסטטי יוצר אנרגיה כבירה של כליה, והראש המזדעזע מצד לצד מייצר דימויים שנדמה שנלקחו מציורים של פרנסיס בייקון, מקרב אותנו אל דרגת האפס של הנפש. אט אט הכל נעצר והגוף מצליח שוב ללכוד ביחידה אחת את מה שעלה על גדותיו. הנה שתי רקדניות מודדות אורך של חלקי גוף, סך אורך הידיים הפרושות לצדדים מקצה לקצה, שוב ושוב בונה צלב. באחת הסצינות החזקות תופסות הרקדניות זו את בשרה של זו, מוליכות את הגוף כרצונן באיזה חיבור אלים שצורב סימנים אדומים בבשר. והן תופסות עכוז, מושכות שד, כמו לכודות באיזה מעגל אלים כהמון זועם. הרקדנים חזקים והגופים שלהם רוחשים תזוזה מתמדת כאילו היו מוכי ארבה עד שהחדר כולו הוא כמין תחנת כוח לייצור קומפוזיציות של יופי עקר.

“עור” היא יצירה של רעש פוליפוני אנרגטי של יש-חיים. והיא נבונה ואסתטית ויש בה לא מעט רגעים יפים הארוגים מזרימות והתאבכויות הרושמות שדות עצב, מגופים המזרימים תוגה מאחד לשני. אבל הגודש והריבוי של הווריאציות הדומות מדלל בסופו של דבר את עוצמתה. עד שהתחושה בסוף היא שאין כאן באמת איזו תכלית.


anat zecahria 5

קרדיט צלם: תמר לם