הזכרון הוא יישות ממשית המלווה אותנו לאורך כל חיינו ולא מרפה. מצד אחד נעים לנו להיזכר בדברים שקרו בעברנו, אנחנו תמיד צעירים יותר ויפים יותר, מצד שני הוא בקלות יכול לחשוף מחדש את שגיאותינו, בלי חמלה גוזר מחדש את דיננו.

יורם כרמי הוא כוריאוגרף רהוט ומנוסה מאוד. בעשור בו הוא מוביל את להקת פרסקו עשה כרמי כברת דרך מעניינת ומלאת רגישות. בעבודתו החדשה “סוכריות חמוצות” הוא בונה על הבמה קפסולה בדמות  חדר מגורים משנות ה- 50 ופותח לנו דלת לזכרונות מבית איזו סבתא, מבקש לחזור אל איזה געגוע עמוס תקווה.

סוכריות חמוצות1 סוכריות חמוצות2

הבחירה שלו הפעם במחול שמספר סיפור או בסגנון תיאטרון המחול, הוא חיפוש שלם אחר המנעים והמדמיע, אחר איזו וריאציה קלילה שעוסקת בזכרון. ויש לנו סבתא המתנהלת עם הליכון על הבמה ושמונה רקדנים שהם אולי נכדיה, ופסיפס לא מחייב של תמונות שמחבר את כל המחלות וכל השמחות, כל הכאבים וכל החגיגות, כל המנגינות הנעימות. כולל שמחה אחת צוענית בלקנית שנדמה שנרקחה בבית מדרשו של הכוריאוגרף ברק מרשל.

האמצעים איתם משתמש כרמי כדי לדלג בין הזמנים ולהעלות באוב את הזכרונות הן סוכריה חמוצה מרשרשת, גפרור שנשרף ומצית להבות, או חוט צמר אדום מתגלגל שמהדהד את חוט אריאדנה – אותו חוט שאפשר לתזיאוס שיצא להילחם במינוטאור להימלט מהמבוך . אמצעים שהם ברובם קלישאות טחונות עד דק, שהמסומל בהם לא עובר השמשה־מחדש או הטענה אלטרנטיבית. להיפך, ניכר שהם נלקחים במלוא הרצינות כבעלי עוצמת־היגד, אף שמדובר בייצוגים חבוטים עד ריקון.

זו עבודה שאין בה, למעשה, כוח דרמטי ליניארי להיאחז בו. החיים מחולקים מתחילתם ועד סופם, בצורה מאוד גשטאלטית, מהמון תבניות אותן אספנו במהלך חיינו- חוויות, זכרונות, פרשנויות שלנו על חוויות עבר, כך שהחלקים דומים מאוד ומתאימים כמעט באופן גורף  לתקופת חיים של כל אדם מבוגר, מה שהופך אותם למשהו משמים, תפל  ואולי אף חסר הצדקה להפוך באופן הזה לאמנות. והרקדנים הטובים אמנם מצליחים לתת לעבודה נפח טובים אבל התחושה היא שכרמי פונה אל רגשות הצופים דרך קולה של נאיביות משוללת אירוניה, כזו שפועמת היטב בקצה ליבם של חובבי הקיטש.