ב”מרתון 40″ מפרידה רונית זיו זוגות של נשים מרצף החיים. כולאת אותן בעולמן, מרצון או מכפייה. מבקשת לקחת אותנו ואת עצמה אל נקודת מבט המציבה אותנו בפנים ובחוץ, שיש בה אהדה וגם ביקורת בעת ובעונה אחת. ונקודת המבט הזאת אינה קלה, אך היא כוח יצירתי רב-עוצמה. ואולי ממנה נובע המתח שבין העשייה הנשית לכאורה של היצירות, לראיית העולם הגברית לכאורה שבהן.

ביצירה הפותחת “רוז לא מחכה”, שגם זיכתה אותה בפרס “גוונים במחול” ב- 1999, תובעת זיו מהרקדניות דיוק מוחלט. היא מכפיפה אותן למבנה ברור ותנועה נמוכה, כל רגע נע בתוך מסגרת סיזיפית, הסלע שלהן הוא שרפרף העץ. כל תנועה חגה סביבו, לא נותנת להן להרחיק, הופכת כפולת פנים- גם פותחת וגם חוסמת.

ב”מטקות” לוקחת זיו את אותו משחק שיתופי ישראלי- גברי ויוצרת דואט וירטואוזי של שתי נשים. את תנועות ההתמסרות הגבריות מחליפות הרקדניות בתנועות מתואמות של התעמלות אמנותית. לא מוותרות לרגע על היריבות המרה. ואין טיפת רכות מבעד סדקי המכה.

“צרפתית למתחילים”,הוא סולו של זיו עצמה. זוהי יצירה מפוטפטת שמזכירה לנו את ההומור העצמי של זיו ואת היכולת התיאטרלית המובנית בעבודותיה.

את הערב חתמה היצירה שגם עלתה בבכורה “קסנדרה”. זהו דואט של שתי רקדניות בהשראת דמותה של קסנדרה, אותה נביאת אמת מהמיתולוגיה היוונית שאך אחד לא האמין לנבואותיה. “קסנדרה” היא עבודה שזמן עתיד כמעט לא מתקיים בה. כי בתוך אותה תנועה סוחפת ומתואמת שהן לא יכולות לעצור, יש בהן, ברקדניות איזו ערגה עזה שיאהבו אותן למרות הכל ועל אף הכל, או שפשוט יניחו להן לנפשן.

ב”מרתון 40″ ישנן ארבע יצירות המדמות בוסריוּת, שנוצרו בכשרונה של אמנית בשלה. הנסיון של זיו לחזור בזמן אל התגבשות האני היוצר שלה, אל לידת הדימוי, אל השפה, מוליד ערב שמה שמציץ מעומקו היא אותה סקרנות אין קץ שעדיין מבעבעת.

קרדיט צלם: Gadi Dagon
קרדיט צלם: Gadi Dagon

פורסם בידיעות אחרונות ב-11 למרץ 2013